אי שם, בליגה האינדונזית השנייה, משחקת לה קבוצה צנועה בשם pss סלימאן.
המועדון הוקם בשנת 1976, כאשר ההישג הגדול ביותר שלו בזירת התארים הוא אליפות הליגה השנייה בשנת 2013.
לאורך כל שנותיו, 42 במניין, הקבוצה שיחקה בליגה הבכירה באינדונזיה 7 עונות בלבד, וגם זה במתכונת הקודמת של הליגות במדינה ולא ב”סופר ליג” החדשה. אם כן, מה הופך את הקבוצה לכל-כך מיוחדת? שמח ששאלתם.
מעט היסטוריה-המועדון הוקם כאמור ב-1976 בעיר סלימאן שבמחוז יוגיאקארטה שבאינדונזיה.
לאורך השנים הקבוצה שכרה מעיריית סלימאן את אצטדיון טרידאדי הקטן, בו שיחקה במשך מרבית שנותיה, בין ביתר כאשר העפילה לראשונה בתולדותיה לליגה הבכירה בשנת 2000. את עונתה הטובה ביותר בליגה רשמה בעונת 2003/04, בה סיימה במקום הרביעי, כאשר שתי עונות לאחר מכן חלה תפנית:
בשנת 2006, חווה מחוז יוגיאקארטה אסון טבע קשה, כאשר הר הגעש מראפי התפרץ ועורר גם רעידת אדמה, שהותירה כ-200,000 מתושבי המחוז מחוסרי קורת גג.
באקט ספורטיבי והומני, PSS סלימאן החליטה לפרוש מהליגה כדי לסייע במאמצי השיקום, ואף אפשרה למחוסרי הבית לישון באצטדיון שלה, ובאצטדיונה החדש שעתיד להיחנך בשנה שלאחר מכן. ההתאחדות מצידה החליטה שלא להוריד את הקבוצה ליגה למרות שפרשה מהעונה, זאת עקב הנסיבות בהן הפרישה התרחשה.
את העונה הבאה פתחה PSS סלימאן בליגה הבכירה באצטדיונה החדש-אצטדיון מאגווהארג’ו,כאשר בסיומה ירדה הקבוצה לליגת המשנה, שם נותרה עד היום.
למרות הסיפור הנוגע ללב, ניתן עדיין לשאול מה מייחד את PSS ממועדונים אחרים, מה בעצם “מזכה” אותם בכתבה משל עצמם? וכאן בעצם נכנסים האוהדים לתמונה.
במשך שנים, ארגון האוהדים המוביל למועדון היה “סלימאניה”, אך בשנת 2011 נכנס ארגון חדש לתמונה, שטרף את כל הקלפים-ה”בריגאטה קורבה סוד (Brigata Curva Sud, מעתה אתייחס אליו כ-BCS)”.
הארגון, שהוקם על-בסיס אוהדים מקומיים, שם לעצמו כמטרה להביא את תרבות האולטראס מאירופה ודרום אמריקה למגרשי אינדונזיה (ארגוני “קורבה סוד” – יציע דרומי באיטלקית-נפוצים ברחבי ארץ המגף כארגוני האולטראס המובילים של המועדונים הגדולים במדינה).
הארגון שבה את לבם של תושבי העיר וגדל מיום ליום, באופן שמשאיר לסלימאניה אבק והפך את ה-BCS לארגון האוהדים הגדול של המועדון, ולאחד הגדולים באינדונזיה. הארגון ידוע בתפאורות, שירה, ויכולות עידוד שלא היו מביישות אף מועדון גדול באירופה.
אך עם זאת, יש כמה הבדלים חשובים בינו ובין ארגוני אולטראס אחרים ששווים אזכור:
- בלי אלימות-כללי הBCS בנוגע לאלימות במגרשים ברורים-אין אלימות. לא בתוך המגרש, לא מחוצה לא. מי שמביע אלימות, בין אם כלפי אוהד של קבוצה אחרת, אוהד PSS או כלפי המשטרה-מסולק מהארגון.
– No leader, just together-הארגון מאמין שאין מקום ל”מנהיג” לארגון, ושהארגון צריך להיות מובל כמבנה אחיד ונטול קודקוד בו כל אחד תורם את חלקו באופן שווה ו/או ביחס ליכולתו. - תמיכה כלכלית-הארגון דורש מהאוהדים לרכוש כרטיסים למשחקים. לא הצלחת להשיג כרטיס? אתה לא נכנס. זאת על-מנת לא לפגוע בגב הכלכלי של המועדון.
בנוסף, הארגון מפיץ מגזין אודותיי ואודות המועדון, ובנוסף מנהל חנות מכולת(!) כשכל ההכנסות נועדו לכלכל את הארגון לציוד והכנת תפאורות, ולמימון המועדון עצמו. שימו לב- ה-BCS הם ספונסרים רשמיים של המועדון אותו הם אוהדים! - אין חצוצרות-חל איסור על הכנסת כלי נשיפה לאצטדיון. למה? לפי אמנת הארגון, אם אתה מספיק אוהב את המועדון אתה תשיר הכי חזק שתוכל, וחבל לבזבז פה שישיר בשביל חצוצרה.
- חובה לנעול נעליים יפות-במדינה בה נעליים נחשבות כפריט לבוש לא מחייב בלשון המעטה, חובה לנעול נעליים בכניסה לאצטדיון ולמשחקי בית, שכן האצטדיון הוא אתר מקודש לאוהדים, ויש לכבדו בנעילת נעליים מכובדות.
עם השנים, אוהדי הארגון נודעים במסירותם הגדולה למועדון, כאשר הם נוהרים באלפים גם למשחקי חוץ בשעות של נסיעות באוטובוסים.
כמו כן, הם מציגים תפאורות שבאירופה יכולים רק לחלום עליהן, כולל תפאורות מתחלפות, זזות ומהבהבות-הכל בשיתוף של כלל האוהדים בסנכרון מושלם (מומלץ לצפות ולגלות בעצמכם:
אחת מהאג’נדות אותן מוביל ארגון היא לאפשר לנשים להגיע למגרשים בלי לפחד, ולשם כך הוקמה ע”י מספר אוהדות קבוצת נשים בתוך ארגון ה-BCS, שמכילה היום כבר מעל 1,000 אוהדות מסורות שמגיעות לכל משחק, בית או חוץ, ומעודדות את הקבוצה מכל הלב-לא מובן מאליו כשמדובר במדינה המוסלמית הגדולה בעולם.
ולסיום, אנקדוטה-בעונה שעברה יצאה PSS סלימאן למשחק חוץ, וכמובן שהאוהדים נהרו בהמוניהם באוטובוסים לעודד.
בדרך, המשטרה עצרה אותם, ובגלל שמצאה מספר בקבוקי אלכוהול אצל כמה אוהדים (אסור לפי חוקי השריעה) דרשה מהם לשוב לסלימאן ולא להמשיך לאצטדיון.
באקט של מחאה ספורטיבית ולא אלימה, כלל אוהדי הארגון שנסעו למשחק התמקמו ברחוב בו נעצרו האוטובוסים ע”י המשטרה והחלו להלום בתופים ולשיר את שירי הקבוצה, בתקווה לשנות את דעת המשטרה.
לאחר שלוש שעות (!!!) של שירה רצופה, המשטרה נכנעה ואפשרה לאוהדים להמשיך ולהיכנס לאצטדיון, היישר אל המחצית השנייה.
