אף פעם לא היה קל לאהוד אותה, היא רכבת הרים של רגשות, היא פעם למעלה ופעם למטה, פעם קאמבק מ-3:0 ל-3:3, ניצחון בפנדלים וזכייה באלופות ופעם איבוד יתרון של 3 שערים ושברון לב בדרך לאיבוד אליפות, קשה להבין מה היא רוצה ולמה הכל חייב ללכת כל כך קשה, אבל אי אפשר שלא לאהוב אותה.
אי אפשר שלא להתאהב באיצטדיון, באוהדים, במבטא, בשירים, במנג’ר, בסגנון, פשוט אי אפשר. לכן, גם כשהכל נראה רע ואתה יושב מבואס על הספה אחרי עוד הפסד מציק מול יריבה נחותה בליגה, אתה נזכר במשפט אחד מההמנון הנצחי “At the end of a storm, there’s a golden sky”, אז אתה מרים את עצמך ובודק מתי המשחק הבא, כי אהבה כזו יש רק פעם בחיים ושום איבוד נקודות לא ישנה זאת.
צריך לחזור תשעה חודשים אחורה כדי לשים את האצבע על הרגע שבו הבנתי שמשהו קסום קורה כאן. ליברפול אירחה את הופנהיים לגומלין פלייאוף העלייה לליגת האלופות לאחר שניצחה 2:1 בגרמניה. לא הייתי בארץ והייתי לחוץ מהעובדה שאולי אפספס את החזרה המיוחלת של המועדון לליגת האלופות. הגעתי לעיר כלשהי באיסלנד ומצאתי פאב שבאינטרנט היה רשום שהוא משדר “כדורגל אנגלי”, אז רצתי לבדוק וכמה דקות לפני שהתחיל המשחק סוף-סוף נרגעתי וידעתי שיש לי מקום לשבת בו ולצפות במשחק כמו שצריך. דקה 10 הגיעה ואמרה ג’אן כבש את הראשון, 8 דקות מאוחר יותר סלאח הוסיף עוד אחד ובדקה ה-21 אמרה השלים צמד. 0:3 מהיר בדרך ל-2:4 נהדר באותו ערב ועלייה לשלב הבתים של ליגת האלופות. אבל זה לא היה סתם משחק, מעבר לעובדה שחזרנו למקומנו הטבעי באירופה, ליברפול פשוט הציגה שם תצוגת כדורגל משובחת, היא תקפה גלים גלים והיה נראה שהיא יכולה לכבוש בכל התקפה (תחושה שחזרה אצל אוהדי ליברפול כמעט בכל משחק העונה). היופי והקלות בה שחקני ההתקפה הניעו את הכדור באותו משחק היישר אל תוך הרשת של שוער הופנהיים האומלל גרמו לי לצחוק בפאב מלא בזרים סביבי, היה זה צחוק של בין התלהבות, לתדהמה, למבוכה קלה בשביל היריבה שנותרה ללא תשובות. הכל היה שם, ליברפול חזרה למקומה הטבעי והיא עשתה זאת בסטייל.
מאז אותו משחק, גם גדולי המאמינים לא חשבו שנסיים את העונה בגמר ליגת האלופות, אבל על אף שבכדורגל אין “מגיע”, נראה שהעונה מגיע לנו לגמרי. שני ניצחונות 0:7 בשלב הבתים זה לא דבר של מה בכך, לנצח את פורטו 5:0 בבית שלה שנחשב למבצר באותו זמן זו סיבה להאמין, לפרק את מנצ’סטר סיטי 0:3 באנפילד בזמן שהיא חווה עונה היסטורית מבחינתה זה דבר שגורם לך להישאר עם הפה פתוח, ולתת 2:5 לרומא באחד המשחקים היותר מהנים שראיתי בשנים האחרונות חותם לך שאתה עד לעונה גדולה בזירה האירופית, שכמו שהזכרתי קודם, החלה במוקדמות המפעל. מי האמין? מי חשב? לא אני זה בטוח. כל שער הימם אותי, כל שער נקי הפתיע אותי, אבל מרגע לרגע, אחרי כל יריבה שעברנו, התחושה הזו התחזקה. לכל אורך הדרך ניסיתי להימנע מנאחס, אבל כשאתה על הרכבת והיא כבר החלה במסע הקסם שלה אל עבר קייב, שום דבר לא יעצור אותה, שום סינדרלה ושום פציעה ארורה בדרך של שחקנים שלקחו חלק משמעותי בקמפיין הזה.
מחר נעלה לדשא בקייב, וניתן את משחק חיינו, כי רק ככה העונה הזו יכולה להסתיים.
אני לא יודע אם נזכה בגביע השישי או לא, אבל כבר עכשיו אני חש גאווה עצומה, כולם התעלו על עצמם העונה, רצו בלי סוף, כבשו בצרורות ונלחמו עד הרגע האחרון, ובראשם – יורגן קלופ. מאמן שהתעקש על ואן דייק במשך חודשים, לא הסכים להביא שום בלם אחר ובסוף הביא אותו בסכום שיא לשחקן הגנה אי פעם (השינוי החיובי במשחק ההגנה נראה לעין מאז הגעתו). מאמן שרכש מגן שמאלי אלמוני מהאל סיטי ב-8 מיליון ליש”ט והפך אותו לאחד מאהובי הקופ ולבאנקר בהרכב. מאמן שלקח ילד בן 19 שגדל באקדמיה, נתן לו אינספור הזדמנויות, גם אחרי טעויות שעלו בשערים והפך אותו למגן ימני לגיטימי שמקבל זימון מרגש למונדיאל ברוסיה. מאמן שהאמין בסגל שלו, למרות שמכר בינואר את הכוכב של הקבוצה לברצלונה והחליט לא להביא לו מחליף ישיר. מאמן שהמשיך לשחק עם קשרים “אפורים”, כאלה שכבר נמצאים “אחרי השיא”, אבל בכל זאת שוברים את שיא הבישולים לשחקן אחד בעונת אלופות. מאמן שלקח קשר התקפי ברזילאי והפך אותו לאט לאט למנוע של הקבוצה שכובש ומבשל ברמה הגבוהה ביותר מעמדת החלוץ המזויף. מאמן שלקח שחקן שאף פעם לא המריא בארסנל, שינה לו עמדה, אמר לו לבעוט מחוץ לרחבה וקיבל בחזרה כמה שערים יפים ומכריעים. מאמן שלקח את סלאח ועזר לו להפוך למלך מצרים, נתן לו את המפתחות לבצע חדירות מהאגף לאמצע ואמר לו לבעוט יותר, בתמורה המצרי החזיר לו עם יותר מ-40 שערים בעונת בכורה חלומית בקבוצה. על כל אלה אני מודה לקלופ, הוא קוסם, הוא גאון והוא ראוי להביא את הקבוצה הזו לזכייה בתואר. הוא בנה כאן סגל צעיר למדי (ועדיין לא סיים לבנות), סגל שרוצה, סגל לא נוצץ אומנם (חוץ מהשיניים של פירמינו), סגל שלא מתפשר, סגל מלוכד, שבו כל שחקן שמח בשביל השני וכזה שבו פרגון היא לא מילה גסה. קלופ הוא הבן-אדם המתאים בזמן המתאים, הוא החזיר את ליברפול לבמה הכי גדולה שיש לכדורגל האירופי להציע וכל מי שחושב או חשב במהלך העונה שזה לא זה, לא ממש מבין בכדורגל.
בחזרה לקייב, ליברפול מגיעה אחרי שסיימה רביעית בפרמיירליג והבטיחה את ליגת האלופות עונה שנייה ברציפות, דבר שאוהדי הקבוצה הספיקו קצת לשכוח איך הוא מרגיש בעשור האחרון, אבל נזכרו טוב מאוד העונה כשאנפילד סיפק לנו כמה ערבים אירופים שהאווירה בהם תישאר איתנו לעוד שנים רבות. רבים אמרו שהסגל של ליברפול לא רחב מספיק, הם כנראה צדקו, אך עם כל זה, קלופ ביצע אינספור רוטציות ושינויי הרכבים באופן תכוף, בעיקר באמצע העונה, תקופה שבה שנה קודם ליברפול הידרדרה עקב פציעות של שחקני מפתח. את כל זה הוא עשה כדי להגיע רענן לסיום העונה ולהצליח לשלב בין ליגת האלופות לפרמיירליג, אז עכשיו כשה-TOP4 כבר בכיס, הגיע הזמן להשלים את המשימה לשמה התכנסנו, להחזיר לאוהדים את האמונה שהמועדון חוזר לימיו הגדולים ולהביא הביתה את הגביע עם האוזניים הגדולות השישי במספר.
עם כל הכבוד לקמפיין המופלא של ליברפול שהפתיעה כל צופה נייטרלי העונה, בצד השני מחכה לנו לא אחרת מאשר ריאל מדריד, הזוכה במפעל בשנתיים האחרונות ושיאנית הזכיות בכל הזמנים. באמת ובתמים, מעטים המשחקים העונה שטרם המשחק חששתי מהיריבה, אני יכול לחשוב על מנצ’סטר סיטי שהגיעה לאנפילד אחרי רצף ניצחונות מרשים וניצחון אסטרונומי עלינו מהסיבוב הראשון, אבל ניצחון של ליברפול בסיום גרם לי להבין שאין כל כך ממה לחשוש יותר, הכל אפשרי כשליברפול על הגל. כך שאני יושב עם עצמי ומבין שזו בסך הכל הפעם השנייה העונה שהיריבה באמת מפחידה אותי לפני משחק, ועוד איזה משחק – גמר ליגת האלופות. כבודה של ריאל מדריד במקומו מונח, יש להם אל בהתקפה, סוללת קשרים מהטובים בעולם ובעיניי רבים את הבלם הטוב בעולם בהגנה. היא עברה העונה בית מוקדם וקשוח, קיבלה את אלופת צרפת בשמינית, את אלופת איטליה ברבע ואת אלופת גרמניה בחצי, כל המחמאות מגיעות לה, כך שלרגע לא ניתן לזלזל בה ואני בטוח שליברפול תגיע דרוכה מתמיד. איך אני מגיע למשחק? לפני שבועיים אמרתי לאנשים שגם ככה לא ציפיתי שנגיע למעמד הזה, אז אפשר רק להפתיע, בחלוף כמה ימים ניסיתי לדמיין איך מרסלו עולה יותר מדי למעלה ומשאיר מקום לסלאח לרוץ עד השער, כמה ימים עברו והמחשבה שרונאלדו הולך להתמודד מול אלכסנדר-ארנולד חסר הניסיון הטרידה אותי מאוד, ועכשיו כשהגמר כל כך קרוב וההתרגשות בשיאה, מגיעה גם האופטימיות, כי עם ליברפול אי אפשר לדעת מה תקבל, והאמת? יש בזה משהו מעודד.
חזרה אחרונה אחורה בזמן, במחצית המשחק הראשון בשמינית הגמר נגד פורטו ליברפול הובילה 2:0 במחצית. הייתי במפגש אוהדי ליברפול בהרצליה, לידי ישבו חבורה של כמה אוהדים ותיקים שלא ממש עקבו אחרי הקבוצה בשנים האחרונות, הם הגיעו למפגש לזכר הימים הטובים, דיברו על גיבורים כמו דלגליש וראש והיו בטוחים בניצחון המתקרב. שמעתי את הדיבורים הבטוחים בעצמם מדי וזה היה לי מוזר, הם לא ראו משחקים? הם לא ראו את סביליה העונה? או את בורנמות’ בעונה שעברה? מצד שני, הם כנראה פספסו גם את ה-3:4 על סיטי העונה, בקיצור, הם לא מודעים לרכבת ההרים הזו שהם עלו עליה, אמרתי להם בעדינות “חכו חבר’ה, זה עלול להסתיים ב-2:2 או בחמישייה שלנו”. למזלם, צדקתי עם החמישייה והם זכו להיות על הצד השמח של הרכבת, מי ייתן וגם מחר נעלה גבוה גבוה עם הרכבת ולא נרד לעולם, אולי בסוף גם נגיע ל-Golden Sky מההמנון האהוב שלנו. יאללה ליברפול!
YNWA
יסלחו לי אוהדי ריאל, אבל בשעות האחרונות שמעתי יותר מדי על המספרת של בייל ועל ראמוס ועל זידאן וזה הספיק לי, גם ככה היה לי לילה עם מינימום שעות שינה ויותר מדי מחשבות רעות. בתור אחד שסיקר פה בעיקר כדורגל אנגלי העונה, אני רוצה לכתוב משהו על ליברפול של העונה ומשהו לקראת העונה הבאה, כי מרגיש לי שאנשים תופסים את ההצלחה של סלאח וההשפעה שלו על הקבוצה מעט לא נכון.
הטעויות של קאריוס גמרו אותנו, אין ספק בזה, אבל אני לא בטוח שאנשים מבינים כמה הפציעה של סלאח גמרה אותנו ולא רק בגלל שהוא כבש המון שערים העונה, ממש לא רק בגלל זה.
סלאח של ליברפול הוא לא אותו סלאח של צ’לסי, לא של פיורנטינה ולא של רומא. מי שראה משחקים של הקבוצה העונה, ראה שסלאח למד לעשות הגנה, למד את משחק הלחץ של קלופ, למד להיות בקשר עם חבריו על המגרש, לחכות להזדמנות ולרוץ בתזמון מושלם בין הבלמים כדי לתת לעצמו מקדמה אל עבר השער. הוא השרה על הקבוצה ביטחון עצום, הוא נתן להם את האמונה שהמשחק יכול להשתנות ברגע אם רק יעשה את הפעולה הנכונה (תכונה של World Class), הוא הטריד את הבלמים, הוא גרם למגנים לעלות פחות למעלה (המאצ’-אפ מול מרסלו היה קריטי אתמול). המשחק של ליברפול העונה היה תלוי הרבה בסלאח (שמעתי טענות שקלופ שוב בנה קבוצה סביב שחקן אחד כמו שרודג’רס הסתמך על סוארז), אבל אי אפשר להגיד שליברפול נשענה רק עליו, השילוש עם פירמינו ומאנה הוא עבודה של השלושה יחד בהדרכתו של קלופ. ברגע שסלאח יצא אתמול, משהו בהרמוניה של השלישייה הקדמית מת, כל אחד מהם הוא שחקן גדול ומוכשר אבל משהו בשילוב של שלושתם יחד עבד העונה בצורה יוצאת דופן וברגע שאחד יוצא מהמשוואה, זה פשוט לא זה, כך שיש פה הרבה חוסר מזל וקשה שלא להתבאס מאוד מהפציעה הזו.
אבל זה לא רק זה, גם שלישיית הקישור “האפורה” שהתחלפה מעת לעת הפתיעה כל קבוצה שחשבה שתשלוט במשחק בקלות, ליברפול הייתה הראשונה העונה להכות בקישור של סיטי ולגרום להגנה שלה לעשות טעויות קריטיות. ההגנה גם היא השתפרה פלאים מאז שואן דייק, טרנט ורוברטסון התחילו לרוץ קבוע בהרכב והביטחון עבר גם ללוברן שהשתפר פלאים. על קאריוס אני לא ארחיב עכשיו, זה יכול למלא פוסט נוסף, כי זו הייתה תצוגת שפל שלא רואים כל יום, דווקא אחרי שצבר ביטחון ונתן כמה הצלות טובות מאז שתפס את המקום הקבוע בין הקורות בינואר.
בואו נסתכל על אוקסלייד-צ’מברלין שהיה משמעותי בחלק השני של העונה ופרץ הגנות עם בישולים נהדרים לסלאח ולפירמינו, כמה משחקים חשובים של הקבוצה הוכרעו מפעולות של אוקס. הוא נפצע בחצי הגמר נגד רומא באנפילד, ווינאלדום נכנס כמחליף ומילא את מקומו במשחק הלחץ וההתקפה של ליברפול בצורה נהדרת, ליברפול שטפה את המגרש וכבשה חמישה שערים. ככה זה כשקלופ מבצע רוטציה נרחבת ומערב משהו כמו 14-15 שחקנים באופן קבוע בשיטת המשחק הזו שלו. ווינאלדום שיחק המון העונה ולא הרגיש לרגע מקופח כשלא פתח בחצי הגמר, הוא נתן הופעה גדולה (אולי הטובה ביותר שלו במדי הקבוצה) בשמינית הגמר נגד פורטו והיה עוד חלק בפאזל הנהדר הזה של קלופ העונה. אז את אוקס ניתן להחליף, כמו שהיה ניתן “להחליף” את קוטיניו שעזב בינואר, אבל לאלאנה שלא שיחק כמעט כל העונה עקב פציעה (12 הופעות בליגה, 11 כמחליף, ממוצע עונתי של 19 דקות למשחק בפרמיירליג העונה) לא נכנס לנעליים של סלאח כי הוא פשוט לא היה חלק מהשיטה שנרקמה במהלך העונה. זה היה כמעט בלתי אפשרי אתמול מהרגע שהוא עלה לדשא, עם כל הכבוד ללאלאנה שהיה מצוין בעונה שעברה והיווה בורג משמעותי בקבוצה, כשאתה לא בכושר משחק ולא רץ עם קלופ כל העונה, הסיכוי שלך להיכנס מהר לשיטה שלו במהלך משחק ועוד במעמד כזה, הוא אפסי.
אז אפשר להתלונן על העומק בסגל, אבל לליברפול לא חסרים קשרים, הבא בתור היה אמרה ג’אן שעלה אתמול להופעה ראשונה מאז אמצע מרץ (שוב, עקב פציעה). אוקס שיכול לשחק גם כקשר אמצע וגם כווינגר גמר את העונה כזכור נגד רומא. גומז ומאטיפ שהיוו מגן ימני ראשון ובלם פותח בשלבים מסוימים של העונה גמרו גם הם את העונה מוקדם יותר. בקיצור, הרבה חוסר מזל הביא את ליברפול עייפה וחסרת אופציות למשחק הכי חשוב שלה העונה. הכל היה על הכתפיים של ה-11 שפתחו, איתם הייתה תחושה שזה אפשרי, אבל ברגע שכוכב הקבוצה גמר את המשחק, זה היה חסר סיכוי.
ליברפול תצטרך להרחיב את הסגל שלה הקיץ, כמו שעשתה מאז שקלופ הגיע, הוא עשה רכש נפלא ועשה זאת בדרכו שלו, עד כה יש תחושה שהוא קלע בול כמעט בכל שחקן שהביא. היא תצטרך גם להמשיך ברוטציה במהלך העונה, כי רק ככה אפשר לסיים בטופ4 בפרמיירליג שנהיה קשוח מעונה לעונה והפך כבר לטופ6 של קבוצות בכירות. היא תצטרך גם לקוות שתגיע לחלקים הקריטים של העונה עם כל או לפחות מרבית שחקני הסגל שמעורבים בשיטה במהלך העונה (בתקווה שלא יגמרו אותה כבר במרץ/אפריל עם פציעה), תוסיפו לזה אופי שנבנה לאט לאט ואת אנפילד שחזר להיות מבצר העונה (הפסד בודד בבית בכל המסגרות) ורק כך נוכל לסיים עם תואר.
עכשיו יוצאים לפגרה, ובדרך יש מונדיאל, אפשר לנוח קצת, לשלוח איחולי החלמה מהירה לסלאח ולברך את קלופ וחניכיו על עונה נהדרת ומסע קסום באלופות, שהסתיים אומנם בשברון לב אבל עלה על כל הציפיות.
אוייש כמה שטויות!!! בכל משחק כדורגל יש לפחות 5 תאקלים בסגנון הזה, מה לעשות שבמקרה הזה הנפילה של סלאח הייתה לא טובה והאו פרק את הכתף. בדיוק באותה המידה הוא היה יכול לקום ולהמשיך לשחק ואף אחד לא היה מדבר על זה. כדורגל הוא משחק פיזי, וקוראים גם מקרים כאלה. לבוא ולטעון שראמוס תופס בכוונה את סאלח, זה לא יותר מהתבכיינות. זה שליברפול היא קבוצה של שחקן אחד ודווקא הוא זה שנפצע, זאת רק הבעיה של ליברפול. אגב, בתחילת המהלך רואים שסאלח הוא הראשון שתופס ביד של ראמוס. אותו דבר אפשר להגיד על הגול של ליברפול כאשר לוברן בעלייה לנגיחה מעיף בצורה מלוכלכת עם היד את הראש של ראמוס, אבל בוא לא נתפס על קטנות
אתה יודע, אם כל שאר עולם הכדורגל רואה משהו ורק אוהדי ריאל רואים משהו אחר, רוב הסיכויים שמי שרואה מה שנוח לו לראות הוא לא שאר העולם…
אני אסיים את הדיון הזה ואגיד שזה לא באמת משנה, כי השופט לא שרק על זה ולשחק במה אם זה מאוד נחמד אבל קורה לכל קבוצה בעולם, אולי בעתיד יהיו שופטי וידאו בליגת האלופות ומערכות נוספות שיעזרו לשופטים לשמור ברמה הגבוהה ביותר על טוהר המשחק. זה אולי יפגע גם בקבוצה שאני אוהד אבל ברמות כל כך גבוהות, בסכומים כל כך גדולים ובעיקר ברמת ההשקעה של הספורטאים הפעילים, אין ספק שצריכה להיות עזרה לשופטים ובעיקר - הוגנות מוחלטת.
אני כותב תגובה ממש ארוכה, מקצועית ומפורטת על למה ליברפול לא קבוצה של שחקן וחצי ויש כמה גורמים שהביאו אותה להראות כזו בגמר ואז אתם באים עם משפטים כאלה ומתעסקים בכלל במקרה ספציפי
בכל אופן, אם כבר אז כבר… אני לא מאשים את ההפסד שלנו בזה, אין לי שום דבר נגד ריאל וגם לא נגד ראמוס, אני חושב שהוא הבלם הכי טוב בעולם, אבל לגבי מה שכתבת, לא יודע מאיפה האמונה שיש 5 תאקלים כאלה במשחקי כדורגל, אני רואה הרבה משחקים ויש הרבה סוגי תאקלים, אבל פחות כאלה, יש נפילות לרצפה זה כן, אבל לרובנו מה שקרה פה נראה קצת אחרת, לי אישית מפריעה הכוונה (אם יש כזו, לצערי אני מאמין שכן אבל אפשר להתווכח עד מחר) ולא הפעולה עצמה.
הדיון ברחבי העולם כזה נרחב, כמובן שבגלל סלאח אבל אני חושב שזה בעיקר בגלל התדמית של ראמוס שידועה לכולם. אינספור אדומים בקריירה והעובדה שהוא ביצע עבירה זהה על אלבס בגמר ליגת האלופות הקודם (גם שם אלבס שילב ידיים עם ראמוס, כנראה פעולה אינסטינקטיבית כשמישהו נצמד ושם עליך יד ככה, אז הטיעון הזה פחות משכנע אותי לגבי סלאח). כל זה גורם לאנשים לחשוב שאולי הוא לא אחראי בלעדי לעבירה ולתוצאה שלה, אבל שהמחשבה המלוכלכת של לפצוע (או לפחות לנסות) שחקן יריב עוברת לו בראש, במיוחד במשחקים גדולים. אני מאוד מקווה שזה לא נכון, וגם אף אחד מאיתנו לא יכול באמת לדעת, אבל אין ספק שהוא לא השחקן הכי נקי בהיסטוריה, רחוק מזה, כך שאתה לגמרי יכול להבין למה אנשים חושבים מה שהם חושבים.