רכבת הרים אדומה: התחנה הבאה, קייב

אף פעם לא היה קל לאהוד אותה, היא רכבת הרים של רגשות, היא פעם למעלה ופעם למטה, פעם קאמבק מ-3:0 ל-3:3, ניצחון בפנדלים וזכייה באלופות ופעם איבוד יתרון של 3 שערים ושברון לב בדרך לאיבוד אליפות, קשה להבין מה היא רוצה ולמה הכל חייב ללכת כל כך קשה, אבל אי אפשר שלא לאהוב אותה.

אי אפשר שלא להתאהב באיצטדיון, באוהדים, במבטא, בשירים, במנג’ר, בסגנון, פשוט אי אפשר. לכן, גם כשהכל נראה רע ואתה יושב מבואס על הספה אחרי עוד הפסד מציק מול יריבה נחותה בליגה, אתה נזכר במשפט אחד מההמנון הנצחי “At the end of a storm, there’s a golden sky”, אז אתה מרים את עצמך ובודק מתי המשחק הבא, כי אהבה כזו יש רק פעם בחיים ושום איבוד נקודות לא ישנה זאת.

צריך לחזור תשעה חודשים אחורה כדי לשים את האצבע על הרגע שבו הבנתי שמשהו קסום קורה כאן. ליברפול אירחה את הופנהיים לגומלין פלייאוף העלייה לליגת האלופות לאחר שניצחה 2:1 בגרמניה. לא הייתי בארץ והייתי לחוץ מהעובדה שאולי אפספס את החזרה המיוחלת של המועדון לליגת האלופות. הגעתי לעיר כלשהי באיסלנד ומצאתי פאב שבאינטרנט היה רשום שהוא משדר “כדורגל אנגלי”, אז רצתי לבדוק וכמה דקות לפני שהתחיל המשחק סוף-סוף נרגעתי וידעתי שיש לי מקום לשבת בו ולצפות במשחק כמו שצריך. דקה 10 הגיעה ואמרה ג’אן כבש את הראשון, 8 דקות מאוחר יותר סלאח הוסיף עוד אחד ובדקה ה-21 אמרה השלים צמד. 0:3 מהיר בדרך ל-2:4 נהדר באותו ערב ועלייה לשלב הבתים של ליגת האלופות. אבל זה לא היה סתם משחק, מעבר לעובדה שחזרנו למקומנו הטבעי באירופה, ליברפול פשוט הציגה שם תצוגת כדורגל משובחת, היא תקפה גלים גלים והיה נראה שהיא יכולה לכבוש בכל התקפה (תחושה שחזרה אצל אוהדי ליברפול כמעט בכל משחק העונה). היופי והקלות בה שחקני ההתקפה הניעו את הכדור באותו משחק היישר אל תוך הרשת של שוער הופנהיים האומלל גרמו לי לצחוק בפאב מלא בזרים סביבי, היה זה צחוק של בין התלהבות, לתדהמה, למבוכה קלה בשביל היריבה שנותרה ללא תשובות. הכל היה שם, ליברפול חזרה למקומה הטבעי והיא עשתה זאת בסטייל.

מאז אותו משחק, גם גדולי המאמינים לא חשבו שנסיים את העונה בגמר ליגת האלופות, אבל על אף שבכדורגל אין “מגיע”, נראה שהעונה מגיע לנו לגמרי. שני ניצחונות 0:7 בשלב הבתים זה לא דבר של מה בכך, לנצח את פורטו 5:0 בבית שלה שנחשב למבצר באותו זמן זו סיבה להאמין, לפרק את מנצ’סטר סיטי 0:3 באנפילד בזמן שהיא חווה עונה היסטורית מבחינתה זה דבר שגורם לך להישאר עם הפה פתוח, ולתת 2:5 לרומא באחד המשחקים היותר מהנים שראיתי בשנים האחרונות חותם לך שאתה עד לעונה גדולה בזירה האירופית, שכמו שהזכרתי קודם, החלה במוקדמות המפעל. מי האמין? מי חשב? לא אני זה בטוח. כל שער הימם אותי, כל שער נקי הפתיע אותי, אבל מרגע לרגע, אחרי כל יריבה שעברנו, התחושה הזו התחזקה. לכל אורך הדרך ניסיתי להימנע מנאחס, אבל כשאתה על הרכבת והיא כבר החלה במסע הקסם שלה אל עבר קייב, שום דבר לא יעצור אותה, שום סינדרלה ושום פציעה ארורה בדרך של שחקנים שלקחו חלק משמעותי בקמפיין הזה.

מחר נעלה לדשא בקייב, וניתן את משחק חיינו, כי רק ככה העונה הזו יכולה להסתיים.

אני לא יודע אם נזכה בגביע השישי או לא, אבל כבר עכשיו אני חש גאווה עצומה, כולם התעלו על עצמם העונה, רצו בלי סוף, כבשו בצרורות ונלחמו עד הרגע האחרון, ובראשם – יורגן קלופ. מאמן שהתעקש על ואן דייק במשך חודשים, לא הסכים להביא שום בלם אחר ובסוף הביא אותו בסכום שיא לשחקן הגנה אי פעם (השינוי החיובי במשחק ההגנה נראה לעין מאז הגעתו). מאמן שרכש מגן שמאלי אלמוני מהאל סיטי ב-8 מיליון ליש”ט והפך אותו לאחד מאהובי הקופ ולבאנקר בהרכב. מאמן שלקח ילד בן 19 שגדל באקדמיה, נתן לו אינספור הזדמנויות, גם אחרי טעויות שעלו בשערים והפך אותו למגן ימני לגיטימי שמקבל זימון מרגש למונדיאל ברוסיה. מאמן שהאמין בסגל שלו, למרות שמכר בינואר את הכוכב של הקבוצה לברצלונה והחליט לא להביא לו מחליף ישיר. מאמן שהמשיך לשחק עם קשרים “אפורים”, כאלה שכבר נמצאים “אחרי השיא”, אבל בכל זאת שוברים את שיא הבישולים לשחקן אחד בעונת אלופות. מאמן שלקח קשר התקפי ברזילאי והפך אותו לאט לאט למנוע של הקבוצה שכובש ומבשל ברמה הגבוהה ביותר מעמדת החלוץ המזויף. מאמן שלקח שחקן שאף פעם לא המריא בארסנל, שינה לו עמדה, אמר לו לבעוט מחוץ לרחבה וקיבל בחזרה כמה שערים יפים ומכריעים. מאמן שלקח את סלאח ועזר לו להפוך למלך מצרים, נתן לו את המפתחות לבצע חדירות מהאגף לאמצע ואמר לו לבעוט יותר, בתמורה המצרי החזיר לו עם יותר מ-40 שערים בעונת בכורה חלומית בקבוצה. על כל אלה אני מודה לקלופ, הוא קוסם, הוא גאון והוא ראוי להביא את הקבוצה הזו לזכייה בתואר. הוא בנה כאן סגל צעיר למדי (ועדיין לא סיים לבנות), סגל שרוצה, סגל לא נוצץ אומנם (חוץ מהשיניים של פירמינו), סגל שלא מתפשר, סגל מלוכד, שבו כל שחקן שמח בשביל השני וכזה שבו פרגון היא לא מילה גסה. קלופ הוא הבן-אדם המתאים בזמן המתאים, הוא החזיר את ליברפול לבמה הכי גדולה שיש לכדורגל האירופי להציע וכל מי שחושב או חשב במהלך העונה שזה לא זה, לא ממש מבין בכדורגל.

בחזרה לקייב, ליברפול מגיעה אחרי שסיימה רביעית בפרמיירליג והבטיחה את ליגת האלופות עונה שנייה ברציפות, דבר שאוהדי הקבוצה הספיקו קצת לשכוח איך הוא מרגיש בעשור האחרון, אבל נזכרו טוב מאוד העונה כשאנפילד סיפק לנו כמה ערבים אירופים שהאווירה בהם תישאר איתנו לעוד שנים רבות. רבים אמרו שהסגל של ליברפול לא רחב מספיק, הם כנראה צדקו, אך עם כל זה, קלופ ביצע אינספור רוטציות ושינויי הרכבים באופן תכוף, בעיקר באמצע העונה, תקופה שבה שנה קודם ליברפול הידרדרה עקב פציעות של שחקני מפתח. את כל זה הוא עשה כדי להגיע רענן לסיום העונה ולהצליח לשלב בין ליגת האלופות לפרמיירליג, אז עכשיו כשה-TOP4 כבר בכיס, הגיע הזמן להשלים את המשימה לשמה התכנסנו, להחזיר לאוהדים את האמונה שהמועדון חוזר לימיו הגדולים ולהביא הביתה את הגביע עם האוזניים הגדולות השישי במספר.

עם כל הכבוד לקמפיין המופלא של ליברפול שהפתיעה כל צופה נייטרלי העונה, בצד השני מחכה לנו לא אחרת מאשר ריאל מדריד, הזוכה במפעל בשנתיים האחרונות ושיאנית הזכיות בכל הזמנים. באמת ובתמים, מעטים המשחקים העונה שטרם המשחק חששתי מהיריבה, אני יכול לחשוב על מנצ’סטר סיטי שהגיעה לאנפילד אחרי רצף ניצחונות מרשים וניצחון אסטרונומי עלינו מהסיבוב הראשון, אבל ניצחון של ליברפול בסיום גרם לי להבין שאין כל כך ממה לחשוש יותר, הכל אפשרי כשליברפול על הגל. כך שאני יושב עם עצמי ומבין שזו בסך הכל הפעם השנייה העונה שהיריבה באמת מפחידה אותי לפני משחק, ועוד איזה משחק – גמר ליגת האלופות. כבודה של ריאל מדריד במקומו מונח, יש להם אל בהתקפה, סוללת קשרים מהטובים בעולם ובעיניי רבים את הבלם הטוב בעולם בהגנה. היא עברה העונה בית מוקדם וקשוח, קיבלה את אלופת צרפת בשמינית, את אלופת איטליה ברבע ואת אלופת גרמניה בחצי, כל המחמאות מגיעות לה, כך שלרגע לא ניתן לזלזל בה ואני בטוח שליברפול תגיע דרוכה מתמיד. איך אני מגיע למשחק? לפני שבועיים אמרתי לאנשים שגם ככה לא ציפיתי שנגיע למעמד הזה, אז אפשר רק להפתיע, בחלוף כמה ימים ניסיתי לדמיין איך מרסלו עולה יותר מדי למעלה ומשאיר מקום לסלאח לרוץ עד השער, כמה ימים עברו והמחשבה שרונאלדו הולך להתמודד מול אלכסנדר-ארנולד חסר הניסיון הטרידה אותי מאוד, ועכשיו כשהגמר כל כך קרוב וההתרגשות בשיאה, מגיעה גם האופטימיות, כי עם ליברפול אי אפשר לדעת מה תקבל, והאמת? יש בזה משהו מעודד.

חזרה אחרונה אחורה בזמן, במחצית המשחק הראשון בשמינית הגמר נגד פורטו ליברפול הובילה 2:0 במחצית. הייתי במפגש אוהדי ליברפול בהרצליה, לידי ישבו חבורה של כמה אוהדים ותיקים שלא ממש עקבו אחרי הקבוצה בשנים האחרונות, הם הגיעו למפגש לזכר הימים הטובים, דיברו על גיבורים כמו דלגליש וראש והיו בטוחים בניצחון המתקרב. שמעתי את הדיבורים הבטוחים בעצמם מדי וזה היה לי מוזר, הם לא ראו משחקים? הם לא ראו את סביליה העונה? או את בורנמות’ בעונה שעברה? מצד שני, הם כנראה פספסו גם את ה-3:4 על סיטי העונה, בקיצור, הם לא מודעים לרכבת ההרים הזו שהם עלו עליה, אמרתי להם בעדינות “חכו חבר’ה, זה עלול להסתיים ב-2:2 או בחמישייה שלנו”. למזלם, צדקתי עם החמישייה והם זכו להיות על הצד השמח של הרכבת, מי ייתן וגם מחר נעלה גבוה גבוה עם הרכבת ולא נרד לעולם, אולי בסוף גם נגיע ל-Golden Sky מההמנון האהוב שלנו. יאללה ליברפול!

YNWA