25.05.14, אצטדיון האור בליסבון. ריאל מדריד מנצחת את אתלטיקו מדריד 4-1 בהארכה וזוכה בליגת האלופות. – צפו בסיכום
28.05.16, אצטדיון סן-סירו במילאנו. ריאל מדריד מנצחת את אתלטיקו מדריד 5-3 בדו קרב פנדלים אחרי 1-1 בתום 90 הדקות וזוכה בליגת האלופות. – צפו בסיכום
03.06.17, אצטדיון המילניום בקרדיף. ריאל מדריד מנצחת את יובנטוס 4-1 וזוכה בליגת האלופות.
26.05.18, האצטדיון האולימפי בקייב…
ריאל מדריד מגיעה לגמר אירופי רביעי בחמש שנים, בו היא תנסה לנצח את ליברפול הסוערת כדי לזכות בתואר הנחשק בפעם השלישית ברציפות, הישג שאף קבוצה לא השיגה במתכונת הנוכחית של ליגת האלופות. במתכונת הקודמת של המפעל, היו אלה ריאל מדריד של שנות ה-50 בהובלת די-סטפאנו ופאקו חנטו, אייאקס בהובלת יוהאן קרויף ובאיירן מינכן של אולי הנס וגרד מולר (שתיהן בשנות השבעים) שהשיגו את ההישג הנחשק.
בעונה כמו העונה, ריאל מדריד מסיימת במקום השלישי בטבלה בלבד, מדשדשת רוב העונה בליגה ולא מצליחה לנצח בצורה מרשימה בלא מעט משחקים, שלא לדבר על מודחת בשלב מוקדם יחסית בגביע (שוב). ועדיין, הקסם והאופי איכשהו סוחפים את אחד הסגלים הגדולים בהיסטוריה של הקבוצה, כבר אין על כך שום ויכוח, אל עבר היסטוריה נוספת.
האם זה מקרי?
איך יכול להיות שריאל מדריד מגיעה כל כך רחוק בעונה בה היא כל כך רחוקה מלהרשים? בחלק לא מבוטל מהעונה, שחקני מפתח שונים אכזבו כמו מרסלו ומודריץ’, שלא לדבר על פתיחת העונה של רונאלדו. הספסל כבר לא חזק כמו שהיה בימי חאמס ומוראטה, והשובע, אוי השובע…
התשובה, כמובן, היא שאין זו מקריות. ראשית כל, יש לכבד את הניסיון. תשאלו כל שועל-אימון ותיק באירופה, או כל אוהד מצוי שהקבוצה שלו שיחקה כמה עונות בליגת האלופות (לא, מכבי תל אביב לא נחשבת) – הם כולם יתנו כבוד, קודם כל – לאפקט של הניסיון. ריאל מדריד מגיעה למקום הזה בליגת האלופות, הרבה בגלל אותו הניסיון. הקבוצה שזכתה כבר ב-12 גביעי אירופה (הרבה יותר מהמקומות הבאים ברשימה אחריה) חווה לא מעט למפעל הזה שהיא כל כך מכבדת. אבל הניסיון הזה, משמעותו אינה שטיח אדום שנפרש לטובת הקבוצה כשקבוצות אחרות עולות לשחק מולה. מדובר בעיקר במחויבות, בשם, בכבוד. בתהילה, באצילות. זה לא סתם שליגת האלופות נחשבת ה”מפעל של הבלאנקוס”. אפשר לומר על הקבוצה הלבנה ממדריד שהיא יהירה, שחצנית, עשירה ואפילו פאשיסטית. חלק מהדברים, בקונטקסט הנכון, אולי אפילו לא ניתנים לוויכוח. אולם, אי אפשר לקחת מהקבוצה את התכונות המלכותיות שהופכות אותה, בפה מלא, למלכה של אירופה. הניסיון הזה, הכבוד, הם משהו בלתי נפרד מהדנ”א, לא רק של ריאל מדריד, אלא של ליגת האלופות עצמה. לראייה, ישנו סיפור ששחקן מסוים ששיחק פעם מול ריאל מדריד טען בסיום המשחק שהשחקנים שלה ניצחו בלי להזיע, ושהיה אפשר להריח את הבושם שלהם גם בסוף המשחק. נקודת זכות או נקודה שחורה? תשפטו אתם. מה שבטוח, בעידן של לוקאס ואסקז, זה לא יקרה מחר.
סיבה נוספת וחשובה לא פחות להצלחה הלא-מקרית של ריאל מדריד בזירה האירופית בשנים האחרונות, היא זינדין זידאן. גם כאן, לא צריך להיות גאון כדורגל כדי להבין שעמדת המאמן דורשת המון מהאדם שמאייש אותה, בטח במועדון כמו ריאל מדריד ש”מריץ על הפס” שלו כמות כוכבים אינסופית. במילים אחרות: האגו משחק תפקיד. לא מעט מאמנים גדולים היו צריכים (וצריכים גם היום) להיפרד מהקבוצה אותה הם מאמנים בגלל סכסוכים כאלו או אחרים בחדר ההלבשה. מעבר לסכסוכים, לפעמים אובד ה”דיסטנס” שנחוץ כדי להחזיק את השחקנים קרוב (או רחוק). העניין גרם ללא מעט פיטורים והתפטרויות בקרב העמדה המבוקשת, אם למשל בקדנציה הקצרה מאוד של רפא בניטז בריאל, או אפילו סכסוכים כאלו או אחרים שהזיזו את מוריניו מהקבוצות אותן אימן. במילים אחרות, כדי שמאמן יישאר יותר מעונה בקבוצה גדולה – הוא צריך יותר מקצת מזל. כדי לזכות בתואר, הוא צריך להיות ממש טוב במה שהוא עושה. כדי לזכות במספר תארים, לשבור שיאים וליצור רצפים היסטוריים של זכיות שלא היו כמותן – הוא צריך להתאים כמו כפפה לקבוצה שאותה הוא מאמן. וכאן בדיוק הנקודה הקריטית. זינדין זידאן מתאים לאימון השחקנים שלו כמו שראול התאים לשחקנים אותם הוא הוביל בגאון בתחילת שנות האלפיים כדי לזכות בכינוי “ראול מדריד”. זידאן מייצג כל כך הרבה ערכים של ריאל מדריד שאפילו פלורנטינו פרס נראה לידו כמו ילדה בדייט. זידאן אצילי, מאופק, סבלני, מגונדר, אלגנטי. הוא שקט אבל המילים שלו אומרות הרבה. ראו ערך סרטון המחצית של גמר ליגת האלופות מול יובנטוס בשנה שעברה: במצב של 1-1, זידאן נתן לשחקנים שלו לשבת במשך דקות לבד, כדי לעכל את מה שקרה במחצית הראשונה. הוא הגיע ממש לקראת סוף המחצית, פנה לשחקנים באופן אישי, ודיבר לכל הקבוצה בלי לצעוק ובלי לחפש אסרטיביות בכוח. את ההוראות שהוא נתן למגנים שלו וללוקה מודריץ’ אפשר לשחזר ב-reverse engineering רק על ידי צפייה בגולים של רונאלדו ואסנסיו (“תנועו מהאגפים, אנחנו טובים מהם שם”). ואולי יותר מהכל, זידאן השתלט על חדר הלבשה – וגם כאן, הוא עשה זאת בסטייל. הצרפתי הצליח לגרום בעונה הקודמת לסגל מפוצץ כישרון להתחלק בדקות הרכב כאילו הן פירורים ליונים בפוארטו דל סול במדריד. לפעמים הסגנון האצילי הזה עלה לו בניהול משחק עיקש ואיטי, במיוחד בהחלטות הקשורות לחילופים, אבל אי אפשר לומר על זידאן שהוא אינו משתפר ולומד עם הזמן. לזכותו ייאמר שהוא אף הצליח לגרום לרונאלדו להאמין, בעצמו, שהגיע הזמן להפחית בדקות ובמשחקים (על חשבון תארים אישיים!). בשורה התחתונה, זידאן, שמסמל את הערכים של ריאל, ושיודע להתמודד עם כוכבים (והרבה מהם, כמו בימי הגלאקטיקוס), עיצב מחדש את חדר ההלבשה למקשה אחת חזקה בפעם הראשונה זה שנים, כך שבלי לצעוק ולארגן מחדלים ובלי להשפיל אחרים כדי להתקדם (כמו שעשו לאיקר), הוא השיג כבוד לרמת הערכה שאין לה עוררין.
והכבוד הזה, שרוכשים לו הסגל והדירקטוריון כאחד, הוא אחת הסיבות העיקריות לכך שהאשראי של זידאן מקבל הארכה אחר הארכה. כדי להבין כמה זה משמעותי, אפשר ללכת עד לתחילת שנות ה-90. מאז ועד היום, רק שני מאמנים אימנו את ריאל מדריד יותר זמן ברציפות מזידאן בקדנציה הנוכחית שלו: ויסנטה דל-בוסקה הנפלא שזכה לתענוג במשך שלוש וחצי שנים, וז’וזה מוריניו שאימן את ריאל מיוני 2010 עד יוני 2013. אם יישאר בריאל מדריד גם בעונה הבאה, דבר שסביר מאוד שיקרה (בטח אם יזכה שוב בליגת האלופות), זידאן יעקוף את שניהם. ובכל אופן, זו רק אחת מההוכחות לתובענות שבתפקיד ולכך שזידאן הוא לא עוד סתם “מילוי מקום” או שם נוצץ. זידאן בריאל בזכות ולא בחסד, והוא-הוא הסיבה העיקרית לרציפות (שקצת נפגעה אמנם השנה) ולסגנון של ריאל מדריד בתקופתו. זידאן אמנם לא גדל בריאל, אבל מאמן “מבית” הוא דבר שחיכו לו הרבה זמן בריאל מדריד. ובצדק. למעשה, בין כל המאמנים שנמצאים על אותו הספקטרום שמתחילת שנות ה-90 ועד היום, זידאן הוא זה שהשיג הכי הרבה תארים. יותר מדל-בוסקה וכמעט פי 3 יותר ממוריניו. רק מיגל מוניוז, המאמן האגדי שאימן את ריאל מתחילת שנות ה-60 ועד לאמצע שנות ה-70 יש יותר תארים כמאמן ריאל מדריד בקדנציה אחת מלזידאן.
ומה יקרה בגמר עצמו?
בחודשים האחרונים זינדין זידאן מנסה כלים. הוא משחק בכל מיני ורסיות התקפיות כאשר רוב השחקנים ככולם מקבלים אשראי, ותמונת ההרכב כבר לא כל כך בטוחה באף מצב. אולם, במשחקים בהם הניסיון והיציבות חשובים, כמו במעמד גמר ליגת האלופות, סביר ש”ארבעת המופלאים” יקראו לקישור: קאסמירו, קרוס, מודריץ’ ואיסקו. מערך יהלום שכזה מאלץ שני שחקני התקפה בלבד, מה שכנראה יספק לגארת’ בייל הופעה נוספת בגמר ליגת האלופות במדי ריאל מדריד. לפי השבועות האחרונים, זה מגיע לו, שכן הוולשי הגיע כבר ל-19 שערים העונה, מספר לא רע בכלל למישהו שהכושר שלו מוטל בספק. בנזמה אמנם כבש צמד סופר חשוב מול באיירן בברנבאו, אבל הוולשי עדיף עליו. גארת’ בייל אמנם לא מרשים כמו בעונותיו הראשונות בריאל, אבל קשה להתאכזב ממנו כשבוחנים את הסטטיסטיקות. הוא כבש העונה שער כל שני משחקים. בנזמה, לעומתו, כבר העונה רק 11 שערים, והוא שיחק 8 משחקים יותר מבייל ואסור לשכוח שהוא מוצב בעמדה קדמית ממנו. בעונה שעברה בייל באמת אכזב, אבל כנראה שהשילוב של הכושר הטוב שלו והרעוע של בנזמה, כמו גם העובדה שהאשראי של שניהם עומד להיגמר, יגרמו לזידאן להעדיף אותו בגמר. ראוי לציין שזו העונה הראשונה בה בייל מציג נתונים טובים משל בנזמה, ולכן אם לא עכשיו אימתי (וזה מבלי להזכיר את השערוריות, המשפטים והחסדים של זידאן שסובבים כולם את בנזמה ללא הפסקה).
על המקום של רונאלדו ושל שחקני ההגנה (קרבאחל, וראן, ראמוס, מרסלו ונבאס כמובן) אין צורך להרחיב, כמו שלזידאן אין התלבטות בנושא.
ריאל תנסה לכפות על ליברפול משחק פעיל במרכז המגרש, שאמור להיות מנוהל באופן מתיש על ידי הקשרים שלה. אין ספק שהנדרסון, ויינאלדום ומילנר שצפויים לפתוח בקישור של ליברפול יצטרכו להתמודד מול “אמנים”. ההגנה של ריאל תצטרך מצידה לעצור את הסופה ההתקפית שמנהיגים סלאח, פירמינו ומאנה, כשהזרקור יופנה בעיקר אל ראמוס, שינסה להשבית את המצרי כפי שעשה לו לפני כמה שנים בליגת האלופות כשזה היה במדי רומא.
זה יהיה פשע לא לציין את העונה המדהימה שסלאח הציג בפרמייר-ליג, כשהוא שובר את שיא ההבקעות לעונה בת 38 משחקים בליגה האנגלית עם 32 שערים, תוך שהוא עוקף אגדות כמו אלן שירר, אנדי קול וכריסטיאנו רונאלדו. סלאח מהיר, חכם ומנצל כל טעות קטנה בהגנה. השחקן שנדד ברחבי אירופה עד שקנה את עולמו בליברפול, יודע שאין סיומת ראויה יותר לעונה החלומית שלו, והוא יילחם עם כל מה שיש לו. מה שיפה בהתקפה של ליברפול היא הסינרגיה המצוינת שלו עם פירמינו ומאנה הקטלניים, ולראייה: הם השלישייה הראשונה אי פעם בתולדות ליברפול שכובשת יותר מ-9 שערים, כל אחד (לסלאח ולפירמינו 10 שערים).
המצ’אפ בין ההגנות להתקפות יהיה קריטי, אבל המשחק יוכרע בקישור שיקבע את קצב המשחק, כפי שלמדנו שקורה בכל גמר אירופי גדול.
הרכב משוער: נבאס, קרבאחל, וראן, ראמוס, מרסלו, קאסמירו, קרוס, מודריץ’, איסקו, בייל, רונאלדו.
על הספסל, ולא משנה מי יפתח בהרכב בסופו של דבר, לזידאן יש תותחים כבדים שכבר הוכיחו את עצמם ברמות האלו. אסנסיו, ואסקז וגם קובאציץ’, וכאמור בנזמה (או בייל), יהיו זמינים כולם כדי לעזור לייצר שערים, במיוחד מהאגפים, שם המגנים של ריאל יהיו פעילים לאורך כל המשחק.
לא צריך להיות משוגע כדי להמר שריאל תספוג מחר שער(ים), והשאלה היא בעיקר כלפי האפשרות ללחוץ במהירות את ההגנה של ליברפול. נקודות מפתח בהתקפה אפשר למצוא בדמות פתיחה מהירה ורוגע שמאפיין את ריאל במצבי הקיצון האלו.
לריאל מדריד לא חסר הרבה כדי להפוך היסטוריה להיסטוריה שנכבתה באותיות של זהב (או לבן). מבחינתי, דווקא בעונה שכזו, ואחרי שהדיחה את מיטב אלופות אירופה בדרך, ריאל ראויה מתמיד. לא משנה התוצאה, הקבוצה הזו תילחם עד הסוף. האלה מדריד.
איזה מאמן אגדי זידאן !! . רשמתי את זה לפני כמה חודשים בשיא המשבר של ריאל, שפרס חייב להחתים את זידאן לעוד 10 שנים מעכשיו .
זידאן עושה מה שאף מאמן במדריד לא עשה לפניו : גם הצלחה מקצועית חסרת תקדים, גם קידום שחקנים צעירים ואלמוניים, וגם הצלחה כלכלית ותקציבית נהדרת . אף מאמן במדריד לא עשה את זה כמו זידאן .
ראמוס מקבע את מעמדו בתור אחד השחקנים הכי גדולים של מדריד בכל הזמנים . קפטן למופת והבלם הכי טוב בעולם . ראמוס הוא מדרידיסט אמיתי, ואין ראוי ממנו להניף את גביע האלופות בפעם ה 3 ברציפות .
באופו כללי אני חושב שראמוס הוא גם אחד השחקנים הספרדים הגדולים בכל הזמנים, לא פחות גדול מאינייסטה ,ולטעמי גם גדול ממנו .
לגבי ליברפול:היא לא הפסידה בגלל השוער שלה, למרות הטעויות הענקיות שלו . הסגל שלה לא מספיק עמוק, בטח אחרי הפציעה של סאלח .
קלופ מאמן ענק אבל גם הוא לא מסוגל להוציא כל כך הרבה מסגל מוגבל שכזה .
אין ברירה לליברפול : היא חייבת לעשות רכש מאסיבי ויקר מאוד, ובקטע הזה אני סומך על קלופ שיידע להביא את השחקנים המתאימים, כפי שעשה בעבר .
אם ריאל הבקיעה גול אחד במשחק פתוח ועוד שניים מטעויות שוער והיא מנצחת 3-1, איך אפשר להגיד שהשוער לא אחראי להפסד?
ריאל מנצחת בתום גמר לחוץ ואפילו עצוב, שכן אפילו בתור אוהדי ריאל קשה שלא להתייחס לשערים שקריוס ספג, או לעובדה שסלאח וקרבאחל נפצעו וירדו ממררים בבכי.
ובכל זאת, כמו שכתוב מעלה - הניסיון הכריע. ליברפול לחצה בחצי השעה הראשונה אך לא הצליחה להבקיע - ניתן לומר שריאל עמדה בלחץ. כך היה בגמר מול יובנטוס וגם באחרים, כשהקבוצות הרעבות שמגיעות לגמר מול ריאל, מעמד אליו הן פחות רגילות מהבלאנקוס, עולות בטירוף ועושות הכל כדי לכבוש. ריאל הודפת עד שהקבוצה השניה מקבלת מכה מנטלית או פשוט מתעייפת, כאן הפציעה של סלאח היא זו שהכריעה. לקראת סוף המחצית הייתה זו ריאל שכבר התקרבה להבקעת שער.
במחצית השנייה ריאל כבר הייתה הרבה יותר מסוכנת. איסקו הספיק לפגוש את המשקוף (החמצה גדולה) אחרי בלאגן ברחבה של האדומים, לפני שבנזמה, שהיה מצוין במהלך המשחק, כבש אחר טעות קשה של קריוס שזרק עליו את הכדור. היתרון החזיק 3 דקות עד שמאנה השווה אחרי קרן, אבל זידאן הגיב בחילוף מנצח בדקה ה-60 כשהכניס את בייל במקום איסקו החלש. זה גמל לו עם מספרת משוגעת, אחד השערים הגדולים ביותר (אם לא הכי גדול) בגמר ליגת האלופות. כך זה נראה:
ליברפול עוד המשיכה לנסות, ומאנה המצוין פגש את הקורה שוב. עשר דקות לפני שריקת הסיום היה זה בייל ששוב כבש, כשבעט ממרחק גדול אחרי פינוי שטחים אופייני. גם כאן, קריוס שאשם בשער התלבט אם להדוף או לתפוס את הכדור, במה שנגמר בדחיקה פנימה במו ידיו.
בין לבין הספיקו בייל, בנזמה ורונאלדו להחמיץ שוב, כשבדקות האחרונות אוהד של ריאל מדריד פרץ למגרש והרס התקפה מתפרצת של רונאלדו שהיה קרוב אל השער, במה שבעצם נתן את אקורד הסיום למשחק.
בסיומו של יום, ריאל החזיקה בכדור כמעט פי שתיים מהזמן, בעטה יותר והייתה קרובה יותר לשערים. במחצית הראשונה ליברפול הייתה עדיפה, אך בסופו של דבר הניסיון הכריע.
ריאל מדריד אלופת אירופה בפעם השלישית ברציפות, זינדין זידאן הוא המאמן הראשון אי פעם שמוביל קבוצה לשלוש אליפויות אירופה רצופות.
כריסטיאנו רונאלדו זוכה בפעם החמישית בליגת האלופות ומצטרף לרשימה מכובדת מאוד של שחקנים כמו פאולו מלדיני ואלפרדו די סטפאנו. כעת, רק פאקו חנטו האגדי זכה יותר פעמים ממנו.
הפורטוגלי גורם ללא מעט דפיקות לב ברחבי העולם כשהוא מצהיר בסיום המשחק ש"היה נחמד מאוד לשחק בריאל מדריד" ושבימים הקרובים “תינתן הבהרה לאוהדים שליוו אותו תמיד בנוגע לעתידו”. גחמה שיווקית לטובת העלאת המשכורת, או רמיזה עבה לעזיבה?
סרחיו ראמוס מוסיף לפנתאון משחק הגנה רגוע ומנהיגותי נוסף, כשלצדו קיילור נבאס מספק את 2 ההצלות הרגילות שלו פר 90 דקות. בשקט שקט, מרסלו מבשל שני שערים בגמר בדרך לתואר נוסף. נאצ’ו עשה את שלו כשעלה כמחליף, ונותר רק לשלוח מילים טובות לקרבאחל.
חוליית האמצע של ריאל אכזבה, בגדול, כשאיסקו שדווקא הגיע למצבים היה לא מספיק דומיננטי. מודריץ’ כהרגלו רץ ונתן את שלו, אבל קאסמירו וקרוס שגו לא מעט ולא השפיעו על המשחק. כולם השתפרו ככל שהדקות התקדמו, אבל קשה לומר שהם סיפקו משחק טוב.
קארים בנזמה היה מעולה, בטח ביחס לשאר העונה. הוא שמר את הכדור ואפילו תרם לארגון המשחק, ושוב כבש שער ערמומי (ומגוחך, יש לציין) בדיוק כמו מול באיירן מינכן, שקירב את ריאל צעד נוסף אל התואר. הקרדיט של הצרפתי שוב תופח.
גארת’ בייל, שעלה בדקה ה-60 בלבד ותוך כ-20 דקות כבש צמד אגדי והביא לריאל את התואר במו רגליו (כמו שקרה בגמר מול אתלטיקו וכמו שקרה בגמר גביע המלך מול ברצלונה), טען שהגיע לו לפתוח. הוולשי מסיים עונה מוזרה עם 21 שערים וכמעט משווה את עונת השיא (עונת הבכורה שלו עם ריאל עם 22 שערים). אבל הפעם, הוא חתום באותיות של זהב על התואר הנחשק, הוא משחק יחסית מעט משחקים, והוא הכבוש השני בטיבו של ריאל (לראשונה), כשבנזמה מאחוריו עם 12 שערים בלבד. הוולשי מראה שהקרדיט מגיע לו, בתקווה גם לעונה הבאה.
דינדין זידאן הוכיח שוב שקריאת המשחק שלו משתפרת ושהוא מגיב בזמן, כשהוא שולט במחצית השנייה ומנצח באמצעות החילוף של בייל. הרוגע והניסיון מוכיחים את שלהם, והכפפה של זידאן מתאימה לריאל כמו שלא התאימה, אולי, אף פעם.
ריאל מדריד אלופת אירופה בפעם ה-13.