סוד ההצלחה של דורטמונד – חלק ב’

בהמשך לטור הקודם שלי, בו התחלתי לנתח את הסיבות לפתיחת העונה המטאורית של דורטמונד, הפעם אנסה לרדת יותר לפן הטקטי של המשחק ולשיטת המשחק אותה מטמיע (בהצלחה מרובה עד כה) לוסיאן פאברה.

קודם כל, אצלול קצת לנתונים של דורטמונד עד כה העונה:

• בתום 14 מחזורים, מובילה דורטמונד את הבונדסליגה בפער של 7 נקודות מהמקום השני. דורטמונד מחזיקה בליגה ברקורד של 11 ניצחונות, 3 תוצאות תיקו ו-0 הפסדים, כולל יחס שערים של +25.
• פאקו אלקאסר מוביל את טבלת הכובשים בבונדסליגה עם 10 שערים (ביחד עם לוקה יוביץ’ מפרנקפורט), כאשר סאנצ’ו במקום השני ברשימת המבשלים של הליגה עם 6 (אחד פחות מסבסטיאן האלר מפרנקפורט ומפלוריאן נויהאוס ממנשנגלדבאך). מרקו רויס נמצא גבוה גם הוא בשתי הרשימות הללו עם 9 שערים ו-6 בישולים (שווה לסאנצ’ו) עד כה העונה.
• בליגת האלופות, דורטמונד הבטיחה את עלייתה לשמינית הגמר (במחזור האחרון ייקבע סופית מאיזה מקום בבית), ומחזיקה כעת ביחס שערים של +6.
• עד כה, 16 שחקנים שונים כבשו לזכותה של דורטמונד בליגה ו-12 בישלו, כאשר בסך הכל באיחוד שתי הרשימות הללו, 18 שחקני דורטמונד היו מעורבים ישירות ביצירת שער אחד לפחות העונה בליגה.

עוד לפני הירידה לטקטיקה, ניתן ללמוד רבות על שיטת המשחק של דורטמונד רק מהתבוננות בסטטיסטיקות שלה בבונדסליגה העונה:

• יעילות – דורטמונד היא כמובן הכובשת המצטיינת העונה בליגה עם 39 שערים עד כה, 6 יותר ממנשנגלדבאך במקום השני. הפרט הזה הופך למעניין עוד יותר כשמגלים שדורטמונד מדורגת עשירית בלבד בליגה בכמות הבעיטות לשער, מה שמצביע על יעילות התקפית יוצאת דופן בכל הנוגע לניצול מצבים (שער כל 4.5 בעיטות לשער), ואולי על כך שבניגוד לקבוצות רבות אחרות (למשל באיירן שכבשה העונה שער ליגה אחד כל 8.7 בעיטות לשער), דורטמונד מחנכת את שחקניה לא לבעוט עד להגעה למצב הבקעה אידיאלי ככל האפשר, מה שמאפשר לה להפיק את המיטב מההתקפות שלה.
• הוגנות – דורטמונד מדורגת לפני אחרונה בכמות הצהובים בליגה (כרטיס אחד יותר מגלדבאך) ולפני אחרונה בכמות העבירות בליגה (עבירה אחת יותר מבאיירן).
• מהירות ולחץ – דורטמונד שנייה בבונדסליגה בכמות הספרינטים של השחקנים שלה, שלישית בליגה מבחינת ריצות לחץ (ריצה של שחקן לכיוון שחקן יריב המחזיק בכדור ליצירת לחץ) ושנייה בליגה באחוז מסירות מדויקות. אין ספק שמדובר בקבוצה שמתאפיינת במשחק דינמי, מהיר, אינטנסיבי וצפוף.

אבל הנתון הסטטיסטי המעניין ביותר הוא דווקא זה שבאמת מבדיל את דורטמונד מיתר הקבוצות הגדולות היבשת. זה נתון טומן בחובו את אחת הסיבות המרכזיות להצלחתה של דורטמונד העונה עד כה – כדורי רוחב. שימו לב: דורטמונד במקום האחרון מבין כלל קבוצות הבונדסליגה בכדורי רוחב מתחילת העונה; ב-13 משחקים, שחקני הקבוצה מסרו רק 100 מסירות רוחב. לשם השוואה:

• במקום הראשון בבונדסליגה – באיירן עם 194 מסירות רוחב.
• לה ליגה – ברצלונה במקום האחרון במסירות רוחב עם 180 כאלו – כמעט מפי 2 מדורטמונד. ריאל ואתלטיקו עם 360 ו-300 בהתאמה.
• פרמיירליג – 3 שחקני פרמייר ליג מסרו יותר כדורי רוחב מדורטמונד כולה מתחילת העונה, ובאופן כללי – יש 31 שחקני פרמיירליג שונים שמסרו מעל 50 מסירות רוחב העונה, משמע – מעל חצי ממסירות הרוחב של דורטמונד עבור שחקן אחד בודד.

הכדורגל המקובל היום בעולם מסתמך במידה רבה מאוד על משחק אגפים פעיל מבחינה התקפית – האגפים הם ציר מהותי ומרכזי להנעת הכדור קדימה וליצירת מצבים, כך שרבים מהכובשים הגדולים ביבשת (והכוכבים הגדולים בכלל) הם שחקני אגף. בכלל – נראה ששחקני האגפים מעולם לא היו עד כדי כך מהותיים כפי שהם נהיו בעשור האחרון. המועדונים הגדולים מחתימים מגנים ושחקני אגף מהירים ובעלי יכולת כדרור טובה כדי להפיק את המיטב מהשימוש באגפים. דורטמונד לא שונה בהקשר הזה, היא בעצמה מחזיקה בסוללה לא מבוטלת של סילונים שמאיישים את האגפים. אם כך, למה דורטמונד מוסרת כל כך מעט כדורי רוחב?

סוד ההצלחה של דורטמונד חלק ב’ – התחלנו…

כדי לנסות ולהסביר את השיטה הטקטית של דורטמונד בצורה מסודרת, אחלק את ההסבר לתתי-נושאים.

חלק ראשון – מערך והגנה

כבר כאן ניתן לראות את ההבדל בין שיטת המשחק של דורטמונד לבין קבוצות בסדר גודל דומה ביבשת.
על אף ריבוי השחקנים המהירים שיכולים לשחק באגפים, דורטמונד משחקת כמעט תמיד ללא ווינגרים, אלא עם חוליית קישור רחבה ומעובה מתחת לחלוץ בודד.
המערך האהוב על פאברה הוא 4-1-4-1, כאשר בהגנה החלוץ היחיד יורד אחורנית ויוצר קו לחץ אימתני של 5-6 שחקנים עוד לפני קו מחצית המגרש, מה שמאפשר לה לחסום לשחקני ההגנה של היריבות את אפשרויות המסירה הנוחות ולעודד איבודי כדור במסירות לא מדויקות, כפי שניתן לראות בצורה מעולה

בתמונה הבאה מהמשחק מול לברקוזן:

זה הזמן ללכת אחורה ולהיזכר בשתיים מהסטטיסטיקות שהצגתי קודם לכן – מחד ריבוי ריצות הלחץ של שחקני דורטמונד, ומאידך מיעוט העבירות והכרטיסים הצהובים. משחק הלחץ הגבוה של דורטמונד מאפשר לה לחטוף כדור ביעילות ללא צורך בתיקולים פיזיים, מה שנותן לה לייצר משחק שוטף בלי עבירות מיותרות. מבחינת הקו האחורי, בהתאם לצד בו נמצא הכדור ברגע נתון, ארבעת שחקני הקו האחורי עושים תנועה לאותו הכיוון, כאשר המגן הקרוב לאותו אגף עולה למעלה כדי לייצר לחץ ולאפשר לקשר האחורי להישאר בעמדה שלו למקרה שהיריבה תנסה להפוך צד במסירת רוחב.
למשל: במידה והיריבה מחזיקה בכדור באגף השמאלי (צד ימין של הגנת דורטמונד), תנועת השחקנים תהיה:

• מגן שמאל – נכנס לעמדת בלם שמאל.
• בלם שמאל – נכנס לעמדת בלם ימין.
• בלם ימין – נכנס לעמדת מגן ימין.
• מגן ימין – עולה לכיוון קו החצי כדי לייצר לחץ באגף.
• קשר אחורי – נשאר בעמדה ומחפה לכיוון אגף ימין למקרה של היפוך כיוון בכדור רוחב.

חלק שני – יציאה קדימה

מערך ה-4-1-4-1 של דורטמונד הוא מאוד סימטרי, במובן שבו שברמת האידיאל, ישנם חמישה שחקנים בכל חצי של המגרש, כאשר לעיתים תכופות שני שחקנים מתניידים בין שני חצאי המגרש, ומביאים לכך שבהגנה יהיו לפחות 5-6 שחקנים בחלק האחורי, ובהתקפה יהיו לפחות 5-6 שחקנים בחלק הקדמי.
אותם שני שחקנים יהיו לרוב מתוך הארבעה – דילייני, ויטסל, וייגל או דאהוד.
אלו הארבעה שאחראים לרוב (כולם או חלקם) לאיוש עמדת הקשר האחורי והעמדות המרכזיות ברביעיית הקישור הקדמית, והם בעצם השחקנים העיקריים שמבצעים מעבר בין חצאי המגרש.
ריבוי השחקנים בחלק הקדמי באופן כמעט קבוע מאפשר לדורטמונד יציאה מהירה להתקפות אחרי חטיפות כדור (מקום שני בליגה בספרינטים), כאשר לרוב גם בהתקפות, יישארו בסמוך לקו מחצית המגרש לפחות 3-4 שחקנים כדי לנסות ולהדוף מתפרצות מן העבר השני.

מבחינת המעבר למשחק התקפה, לרוב כאשר הנעת הכדור מתחילה בקו האחורי של דורטמונד, הבלמים יהיו אלו שיהיו אחראיים על העברת הכדור לחצי המגרש של היריבה, על-מנת לאפשר לקשרים להתמקם בצורה שתאפשר להם לקבל את הכדור וליצור משחק לחץ עם ריבוי מסירות (דווקא במרכז המגרש), ללא יציאה לאגפים. עצם העובדה שמרכז המגרש הוא לרוב מאוד צפוף, בנוסף לשיטת המשחק של דורטמונד בה כמעט ואין שימוש באגפים להתקדמות על המגרש, יוצר הכרח בפיזור נכון של שחקני הקישור בחצי של היריבה כדי למנוע אובדן מהיר של הכדור במהלך בניית ההתקפה. מדובר בהעמדה מאוד התקפית של שחקנים, בה בעצם השורה האחורית ביותר של הקשרים בדורטמונד ממוקמת מאחורי קו הלחץ הראשוני של שחקני ההתקפה של היריבה, ומיקום נכון מאפשר אופציות מרובות למסירות של הבלמים קדימה שמבטלות כמעט אוטומטית את האפשרות של היריבה ללחוץ את דורטמונד בחצי שלה. כמו-כן, מתאפשרת יכולת התאוששות מהירה במקרה של הרחקה של הכדור ע”י היריבה ויציאה להתקפה נוספת.

כך למשל עמדה דורטמונד על המגרש במהלך שהוביל לגול של סאנצ’ו מול שאלקה:

חלק שלישי – יהלום התקפי

כשדורטמונד תוקפת, החלק הקדמי שלה מסתדר בצורת יהלום/מעוין שממוקדת במרכז המגרש, כאשר שני השחקנים ה-“צדדיים” ביהלום הזה משחקים בערך על קווי הרוחב של הרחבה, ולא ממש יוצאים לאגף (לפחות בשלב הנעת הכדור – תכף נגיע לזה).

המבנה הצפוף הזה של שחקני התקפה, כולם בעלי יכולות כיבוש ומסירה גבוהות, מאפשר לדורטמונד יצירת לחץ קרוב לקו ה-16 של היריבה עם איום בעיטה תמידי.
בעוד מרבית הקבוצות הגדולות באירופה מניעות את הכדור בעיקר מאגף לאגף כדי ליצור לחץ במרחק כזה מהשער, דורטמונד מעדיפה לשמור את הכדור במרכז המגרש ולהעביר מסירות מהירות בין השחקנים, כשבעצם בכל רגע יכולה להגיע הבעיטה לשער.

כך למשל עמדו שחקני דורטמונד, רגע לפני השער מול קלאב ברוז’ בליגת האלופות:

במידה ונוצרת פקעת גדולה מדי של שחקנים, צריך לזכור שישנם תמיד 2-3 קשרים שנמצאים נמוך יותר, מה שמאפשר לדורטמונד להוריד כדור לאחור ללא צורך בחזרה לחצי של עצמה, והתחלה מהירה מחדש להתקפה. הצפיפות הזו הינה מעייפת הרבה יותר עבור שחקני ההגנה, שהרבה פעמים מוצאים את עצמם רודפים אחרי הכדור בתוך מעוין שחקנים בלי שום תכלית, קצת כמו לשחק “אחד באמצע”. הבסיס לשיטה זו היא שיטת המשולשים המפורסמת של ברצלונה, שהגיעה לשיאה בתום העשור הקודם, אז ברצלונה הרבתה לקדם את הכדור תוך שימוש במרכז המגרש במסירות קצרות בין משולשי שחקנים (צ’אבי-אינייסטה-מסי, צ’אבי-רונאלדיניו-אטו, טורה-אלבס-מסי וכו’).

חלק רביעי – חילופי מקום

אולי החלק המהותי ביותר במה שהופך את דורטמונד של העונה לכל-כך מוחצת, ויכול להסביר גם את הכמות הבלתי סבירה של כובשים ומבשלים שונים בקבוצה העונה.

החלק הזה יתחלק גם הוא לשני תתי-נושאים: השחקנים והעמדות.

מבחינת עמדות – עבור כל ארבע העמדות באותו מעוין התקפה יש לדורטמונד ספקטרום רחב של שחקנים שיכול לאייש אותן. לכל אחד מהעמדות הללו יש לפחות שלושה שחקנים שמסוגלים לשחק בהן, מה שמאפשר לפאברה לבצע רוטציות רבות לאורך העונה בהרכב ולהשתמש בצורה גאונית בנשק שאולי מייחד את דורטמונד העונה יותר מכל קבוצה אחרת – שערים מהספסל. 13 שערים מהספסל ב-14 מחזורים. רק כדי לסבר את האוזן – השיא לשערים מהספסל לעונה שלמה בבונדסליגה עומד כיום על 17. מדובר בהישג שרשום בעיקר על שמם של שני אנשים – לוסיאן פאברה ופאקו אלקאסר. אלקאסר מיתג את עצמו בגרמניה כסופר-סאב ענק, ו-9 מתוך 10 שערי הליגה שלו נכבשו כשעלה מהספסל. יתרה מכך, לפי שעה אין שחקן באף מועדון בליגות הבכירות באירופה שהעניק במו רגליו יותר נקודות לקבוצתו העונה מאשר אלקאסר.
אם כן, ריבוי השחקנים על כל עמדה מאפשר לפאברה לבצע הרבה רוטציות וחילופים חכמים שמאפשרים לדורטמונד להיות מוחצת מאוד גם בדקות הסיום ולהבקיע שערים בדקות קריטיות.

מבחינת שחקנים – כמעט כל שחקני ההתקפה של דורטמונד מסוגלים לשחק במעל מעמדה התקפית אחת. רויס מסוגל לשחק בכל עמדה בהתקפה, בין אם באגף, בחוד או מאחורי חלוץ, סאנצ’ו מסוגל לשחק בשני הצדדים, מקסימיליאן פיליפ משחק בשתי העמדות המרכזיות, ברון-לארסן נע בין אגף שמאל לאמצע והיד עוד נטויה. מעבר לרוטציות ולחילופים, לשחקני דורטמונד יש את הפריבילגיה לקיים חילופי מקום רבים בינם לבין עצמם תוך כדי משחק, מה שיוצר בלבול גדול אף יותר בקרב שחקני ההגנה של היריבות. פעמים רבות ניתן לראות שהבלבול הזה מנוצל בצורה חכמה כדי להכניס שחקן נוסף להתקפה מקו אחורי יותר במגרש – רביעיית ההתקפה מושכת לכיוון צד אחד של המגרש, ואז כששחקן החוד פורץ קדימה לקבלת כדור, נכנס במקומו שחקן מקו אחורי יותר לעמדה תוקפת ויכול לקבל את הכדור באופן יחסית פנוי, למשל – אם תחזרו אחורנית לתמונה מהמשחק מול קלאב ברוז’, תשימו לב שקגאווה “יצא” מהמעוין כדי למשוך תשומת לב מההגנה ולפנות שטח למחמוד דאהוד, שהחליף אותו בתוך המעוין. ההצטרפות להתקפה בדורטמונד לרוב מגיעה מהצדדים פנימה, מה שניכר למשל מכך שגם המגנים של דורטמונד הצליחו לכבוש העונה בליגה, בניגוד למשל לבלמים כגון זגאדו או גררו. חילופי המקומות בין השחקנים יוצרים תבנית מאוד מורכבת ותזזיתית של התקפה שמצד אחד נראית מאוד לא מאורגנת, ומצד שני נראית יעילה במיוחד בדקות מאוחרות של המשחק, מול שחקני הגנה שתשושים מלרדוף אחרי השחקנים והכדור (שנעים על המגרש במהירות ובחדות).

חלק חמישי – משחק אגפים

עכשיו כשדיברנו על כמה שהמשחק של דורטמונד יעיל ללא שימוש באגפים, נדבר על למה השימוש שלה באגפים הוא אולי מהחכמים באירופה. דורטמונד ממעטת מאוד להניע כדור דרך האגף, ובמקביל – הרבה מאוד מהבישולים לשערים שלה מגיעים מהאגפים. בפועל, מה שקורה הוא – דורטמונד ממקדת את משחק ההתקפה שלה למרכז המגרש כדי למשוך שחקנים שיעמדו בין הכדור לשער כמעין חומה. ברגע המתאים, הכדור משוחרר במסירה לאחד האגפים, משם הוא מועבר מהר מאוד במסירה חזרה למרכז – ולשער. הסיבה שהשיטה הזו כל-כך יעילה, היא שבמשיכת שחקני ההגנה למרכז המגרש דורטמונד מרוויחה רווח כפול: בפעם הראשונה, היא מרוויחה מכך שאין כיסוי על האגף, מה שמאפשר לאחד השחקנים המהירים במעוין ההתקפי של דורטמונד (סאנצ’ו, רויס, פוליסיץ’, ברון-לארסן) או לאחד מהקשרים/המגנים (שכפי שציינתי בחלק הקודם – לרוב מצטרפים דרך הצדדים להתקפה וחותכים לאמצע) לפרוץ את המבנה ולקבל את הכדור בנוחות יחסית באגף, עם זמן לבחון את המצב ולשגר מסירה מהירה שתחזיר את הכדור המרכז.

בפעם השנייה, כאשר הכדור נמסר לשחקן באגף, מתחיל פיזור של השחקנים מהאמצע לכיוון אותו האגף.

הניסיון של שחקני הגנת היריבה למנוע הכנסה של כדור מהאגף חזרה לאמצע מקשה מאוד על יצירת מלכודת נבדל טובה, מה שמניח לשחקנים של דורטמונד לחדור לרחבה בצורה נוחה ולכבוש. לגבי החלק הזה ספציפית, אני חושב שמוטב יהיה להציג מספר דוגמאות לשערים שימחישו בדיוק למה אני מתכוון:

המשחק מול לברקוזן (4-2 לדורטמונד)

 ניתן לראות בבירור בשלושת השערים הראשונים של דורטמונד איך הכדור מועבר לאגף ימין לשניות בודדות ולאחר מכן מוחזר בכדור רוחב למרכז, בדרך לשער מהיר. שימו לב במיוחד לשער השני של רויס במתפרצת – סאנצ’ו לוקח את הכדור קרוב לקו האמצע ומוסר מיד לרויס, שלוקח את הכדור ורץ איתו במרכז המגרש, בעוד סאנצ’ו פותח מימין, ומצד שמאל ניתן לראות הצטרפות לכיוון באמצע של ברון-לארסן ואלקאסר. על קו ה-16, רויס מעביר מסירה ימינה לסאנצ’ו, שעושה עוד צעד אחד קדימה ומוסר חזרה לאמצע, שם מחכים כבר 3 שחקני ההתקפה האחרים של דורטמונד, ביניהם רויס שבועט פנימה בנגיעה.

המשחק מול ב.מינכן (3-2 לדורטמונד)

שימו לב לעמדות השחקנים בתחילת המהלך:

• דאהוד עם הכדור ליד ויטסל, במרכז המגרש.
• רויס, סאנצ’ו ואלקאסר נמצאים במרכז המגרש כ-25 מטרים מהשער, וכמוהם גם אשרף חכימי. הלחץ שהם יוצרים במרכז המגרש גורם לכך ש-9 שחקני שדה של באיירן שומרים את מרכז המגרש ומשאירים את פיזצ’ק חופשי לקבל כדור בצד ימין.
• ברון-לארסן מחוץ לפריים בתחילת המהלך, וזה משום שהוא נמצא באגף שמאל ונשמר ע”י קימיך, מה שבעצם מונע מקימיך להגיע בזמן למרכז הרחבה כדי ליצור לחץ נוסף ואולי למנוע שער.

דאהוד מעביר את הכדור לפיזצ’ק שנמצא לבד באגף ימין בגלל עומס שחקני דורטמונד במרכז המגרש. לפיזצ’ק יש זמן להכין לעצמו את הכדור, להרים את הראש ולחפש את המסירה האידיאלית. במקביל, סאנצ’ו מתקרב ימינה כדי למשוך איתו את אלאבה, אלקאסר נכנס עמוק לרחבה ולוקח איתו את זולה ובואטנג, ורויס עושה בחוכמה ונכנס מעט אחריהם לרחבה, מה שמשאיר אותו פנוי לחלוטין לקבל כדור ולכבוש בנגיעה. לחץ במרכז המגרש, כדור מהיר לאגף וכדור מהיר חזרה לאמצע.

המשחק מול אתלטיקו מדריד (4-0 לדורטמונד)

https://www.youtube.com/watch?v=gM3iiaErT2s

תעבירו ל-0:34 (השער של רפאל גררו). בתחילת המהלך, מרכז המגרש של אתלטיקו מאוכלס בשישה שחקני דורטמונד – גררו (שמתחיל על הכדור קרוב לקו החצי), ויטסל, דאהוד, רויס, גצה ופוליסיץ’. כבר בשלב זה ניתן לראות את חכימי עולה מהעמדה שלו ומבצע פריצה על אגף שמאל, שנשאר פנוי לגמרי תוך ניצול העובדה שמהמרכז נראה שדורטמונד מושכת את הכדור דווקא לצד ימין. גררו מוסר מסירה קצרה לפוליסיץ’ שבנגיעה מוסר לדאהוד, שמתחיל בפריצה קדימה דרך האמצע. דאהוד מעביר מסירה שמאלה לחכימי, שנשאר פנוי לגמרי אחרי שחואנפראן לא הצליח להשיג אותו, וחכימי מעביר את הכדור לאמצע בנגיעה. מעניין לראות שכמעט כל הכיסוי של אתלטיקו הולך לרויס שמגיע לעמדת החלוץ המרכזי במהלך, כאשר גם פוליסיץ’ וגצה בצד ימין מקבלים כיסוי, מה שמאפשר לגררו להיכנס בין שחקני ההגנה של אתלטיקו ולכבוש בנגיעה.

לסיכום, מבחינה טקטית ניתן לומר שדורטמונד של העונה נוחלת הצלחה בעיקר בגלל שהיא מביאה לשולחן חדשנות וסגנון משחק שלא מוכר לקבוצות מולן היא מתמודדת, שפשוט לא מצליחות לרוב להכיל אותה כראוי. דורטמונד מודל 2018/19 מתבססת מאוד על משחק לחץ ומהירות – גם בהגנה וגם בהתקפה. השיטה של פאברה מושתתת באופן מלא על המרחק בין השחקנים והתפקוד בתוך צפיפות, שיאפשר ברגע הנכון יצירת לחץ ממוקד על היריבה. בהתקפה זה בא לידי ביטוי ע”י משיכת המשחק דווקא למרכז, מה שמאפשר שימוש יעיל וחד באגפים ובעיקר יצירת בלאגן ברחבה של היריבה באמצעות העמסה של שחקנים בעלי סיומת טובה מול השער. בהגנה זה בא לידי ביטוי בלחץ גבוה ובלתי מתפשר ובחילופי מקומות יעילים ודינמיים של השחקנים ביחס למיקום הכדור על המגרש, מה שמאפשר ניטרול אפשרויות מסירה וחטיפות כדור ללא צורך בביצוע תיקולים ועבירות, ובסופו של דבר מועיל ליצירת משחק התקפה מהיר ומוחץ.

מבחינת נקודות לשיפור, בגזרת ההגנה דורטמונד אולי תרצה להתחזק, שכן כאשר היריבה מצליחה לעבור את קו ההגנה הראשוני פעמים רבות חוליית ההגנה של דורטמונד מתקשה בנטרול מצבים ועל כן הקבוצה סופגת כמות גבוהה יחסית של שערים ונזקקת פעמים רבות העונה לקאמבקים הירואיים כדי לא להפסיד משחקים.

כך או כך, דורטמונד ממשיכה לדהור ונראה שהיא מכוונת הכי רחוק שאפשר.