לאן נעלם מספר 8?

לאן נעלם מספר 8?

תנסו להפעיל את הראש ולחשוב על מספר 8 בקבוצה שאתם אוהדים. חשבתם? יופי.
עכשיו תנסו לחשוב כמה השחקן הזה משמעותי בקבוצה שלכם. ברוב הקבוצות התשובה תהיה: לא ממש, לא הכרחי. אבל לפני איזה 20 שנה המצב היה שונה בתכלית ומספרי 8 היו לא רק בעלי סרט קפטן אלא גם שחקנים משמעותיים בקבוצות שלהם. מבט מהיר לטבלת 20 ההעברות היקרות בכל הזמנים מראה את התמונה העגומה (לאורך תקופת זמן ארוכה): רק שחקן אחד מתוך הרשימה לבש את המספר. קאקא. מספרי 9 ו-7 מיוצגים בכבוד ואפילו מספרים איזוטריים כמו 17 של קווין דה ברוינה.

אז מה קרה? האם זה ירידה בערך של המספר או ירידה בערך של התפקיד של מספר 8?

אז מה זה בעצם להיות מספר 8:
מספרי 8 יכולים להיות מגוונים ושונים אבל התפקוד הנפוץ ביותר שלהם הוא בתור קשר עושה משחק, שחקן שעליו להיות יצירתי ולהניע כדורים קדימה, להעביר את כובד המשקל של המשחק בין האגפים ובאותה נשימה לבצע משימות הגנה ולשמש כ-“גרזנים”. שתי דוגמאות נחמדות מהמונדיאל האחרון שמשקפות את הסיטואציה בצורה טובה הם ג’ורדן הנדרסון (8) ואיבן ראקיטיץ’ (7).
הנדרסון, מספר 8 ויורש העצר של סטיבן ג’רארד (כביכול) מתפקד בעיקר כשחקן הגנתי אשר עוצר התקפות ומוריד את הלחץ מחוליית ההגנה. לעומתו ראקיטיץ’, שחקן שהיה יכול ללבוש את מספר 8 בקלות (לפעמים יש אנדרס אינייסטה בדרך שהורס את התוכניות) עשה כל מה שהנדרסון עשה אבל ניחן בפלוס הגדול שבו ניחנים מספרי 8 הגדולים באמת: לשים שחקן מול שוער ולייצר הזדמנויות התקפיות אמיתיות, דבר שהוא עושה גם כאשר הוא משחק בברצלונה בעמדה אחורית מעט.

בשנים האחרונות הכדורגל התפתח למקומות כאלה שמשאירים את מספר 8 במקום בו הוא כמעט בלתי נראה. במשחק של מסירות קצרות ומהירות הוא נמצא מאחור יחסית ולרוב נותן את המסירה הראשונה והקצרה אשר מתחילה את ההתקפה ואת המצב המסוכן שיוצא מאותו משחק יוצרים בשחקני 9 ו-10. במשחק של הנעת כדור לאגפים אשר מסתמך על שחקנים טכניים ומהירים, מספר 8 מעביר את הכדור לשחקן האגף אשר מייצר את המצב המסוכן.

אילקאי גונדוגאן: מיקרוקוסמוס
קבלו את השחקן המייצג את מספרי 8 כמו שהם מתופקדים בכדורגל היום.
כששיחק בדורטמונד (ולמען ההגינות, רק לתקופה מסוימת לבש את החולצה המדוברת) תיפקד גונדוגאן כגשר בין ההגנה לבין שחקני ההתקפה, ושיש לך בסגל שחקני התקפה עם מהירות כמו פייר אמריק אובמיאנג ומרקו רויס אין סיבה לא להשתמש במהירות שלהם. ביחד עם הנריק מחיטריאן הם ניהלו את מרכז השדה בצורה מצוינת והניעו את הקבוצה קדימה.
היום, כמה שנים וכמה פציעות לאחר מכן, גונדוגאן משחק תחת מאמן עם שיטה שונה לגמר, מאמן שאצלו כדורים ארוכים לשחקני אגף הם לא ממש הסגנון. בסיטי, גונדוגאן משתתף במשחק הטיקי-טקה ולמרות שהוא לא שחקן הרכב קבוע, נראה שהסתגל יפה מאוד לסגנון החדש ושהפך לשחקן הרבה יותר ורסטילי משהיה לפני המעבר לאנגליה. בדיוק השחקן שהיה חסר לנבחרת גרמניה במונדיאל הזה.

כל אחד רוצה להיות כוכב:
אז למה כשאנחנו מדברים על מספר 8 מוביל בכדורגל העולמי כיום אנחנו מדברים על אילקאי גונדוגאן ולא על קיליאן אמבפה, רונאלדו או אפילו פאולו דיבאלה?
באנגליה של תחילת-אמצע שנות האלפיים המאבק על החולצה בנבחרת היה בין שניים, סטיבן ג’רארד ופראנק למפארד, שני המנהיגים של הקבוצות שלהם והכוכבים הכי גדולים שלהם. שחקנים גדולים שיחקו לצידם בליברפול ובצ’לסי, כשרונות עצומים שנקנו בסכומי ענק (יחסית לאותה תקפה) ובכל זאת ג’רארד ולמפארד היו המרכז של שתי הקבוצות האלה. מספרי 8 לרוב הם לא שחקנים של מספרים, אבל ג’רארד ולמפארד היו שונים. מבקיעים ומבשלים, מנהיגים מלידה עם נאמנות אבסולוטית למועדון (בקלות ניתן לשכוח שלמפארד הוא נצר למשפחה של שחקני ווסטהאם ושחקן מחלקת הנוער של הפטישים בעצמו).

אבל משהו השתנה. נאמנות, לחימה והקרבה כנראה כבר מושכים פחות, את הקהל ואת השחקן העצמו. ערכים אלה פינו מקום לוירטואזויות, טכניקה מלוטשת ואתלטיות מרשימה והתכונות האלה הם על פי רוב מה שהופך שחקן לכוכב אמיתי, עם כל מה המשמעויות הכרוכות בזה (משכורת, ספונסרים ואהדת הקהל). באופן מפתיע, גם בכדורגל הישראלי חל בדיוק אותו שינוי בדמותו של אבי נימני. גם הוא שיחק באנגליה בתקופה מסוימת, אולי לא הגיע לרמות של למפארד וג’רארד אבל עדיין משהו.

חמישה מספרי 8 אגדיים:

1. ג’נארו גאטוסו:
   הסמל המובהק של מילאן לאורך שנים ארוכות שפרישתו סימנה את תחילת הסוף של מילאן (לפחות בינתיים). עכשיו על הקווים בניסיון להוציא את המיטב מקבוצה בינונית ששוקעת בחובות. לוחם איטלקי בעל גישה מיוחדת למשחק. השימוש שלו בהרתעה פיזית על שחקן היריב הפכה אותו לכמעט בלתי עביר ושחקן הגנה למופת. למרות זאת, הכדורגל כרגע דורש ורסטיליות ושילוב יכולות גבוה יותר משהיה לגאטוסו להציע. מעניין איפה היה משתלב אם היה משחק היום.
2. קאקא:
   בהמשך ישיר לעוד שחקן אשר עשה את רוב שנות ההצלחה שלו העביר במילאן. עם זאת, השוני בין השניים לא יכול להיות גדול יותר. בעל אוריינטציה התקפית מאוד יחסית למספרי 8 שלרוב תופקד מאחורי החלוץ אך יכול היה לשחק גם יותר מאחור. תנועה אלגנטית עם הכדור, יצירתיות בלתי נגמרת ובעיטות נהדרות מחוץ לרחבה. נדחק למקום 19 בהעברות היקרות בכל הזמנים ע”י שחקנים הרבה מתחת לרמתו.
3. ז’וניניו פרנאמבוקאנו:
   ז’וניניו ייזכר בהיסטוריה של הכדורגל בגלל שני דברים עקריים: בעיטות חופשיות בלתי ניתנות לעצירה. היכולת הזאת היוותה יתרון עצום לקבוצות בהן שיחק. לא רק עצם הבעיטות החופשיות אלא גם בשינוי תפיסת המשחק של היריבות וההמנעות מלבצע עבירות קרובות לרחבה. שנית, בתור השחקן הראשון ששיחק שני משחקים רשמיים באותו יום (הראשון, במשחק בית של נבחרת ברזיל נגד ארגנטינה, והשני, במדי ואסקו דה גמה נגד נסיונל במשחק שנערך באורוגוואי). ז’וניניו, שחקן עם מחויבות עצומה למועדון שבו שיחק רוב הקריירה, ליון, ידע לנהל משחק ולהניע את המשחק קדימה בעיקר דרך מרכז הרחבה.
4. אדגר דווידס:
   השחקן שהמציא את הסטייל בקרב שחקני הכדורגל. קולקציה רחבה של משקפיים וראסטות מאיימות. שחקן נמרץ שנדמה שהיה נמצא בכל מקום על המגרש והיה יכול לשחק בעמדה התקפית (מאחורי החלוץ) וגם מאחור ולבצע עבודות הגנתיות. לצערנו, כמו שהיה נמרץ על המגרש כך גם היה האופי שלו ולא זכינו לראות אותו בקבוצה אחת יותר משנתיים-שלוש.
5. פול גאסקווין:
   אחרון חביב (תלוי את מי שואלים). לא ייאמן שגאזה, עם אורח חיים בעייתי מלא באלכוהול ומכות, שיחק כדורגל מקצועני כמעט 20 שנה. אבל כשהוא כן שיחק, הוא הראה טכניקה מדהימה בשילוב עם מהירות נדירה לליגה האנגלית באותה תקופה.