בונדסליגה

יורגן קלופ – אולי אני חולם

ארצה להתחיל עם סיפור מעט מביך. כי לפעמים אני מפחד שהעולם בחוץ מסתכל על שחקני הכדורגל כאילו הם אלוהים או משהו כזה. כנוצרי, אני מאמין רק באלוהים אחד, ואני יכול להבטיח לכם שלאלוהים אין שום קשר לכדורגל. האמת היא שכולנו נכשלים, ללא הרף. וכשהייתי מאמן צעיר נכשלתי המון.

הנה אחד מהסיפורים:

נחזור ל-2011. דורטמונד שלי עלתה לשחק מול באיירן מינכן. זה היה משחק ענק בליגה. לא ניצחנו במינכן בערך 20 שנה. אני לוקח המון השראה מסרטים, אז כל פעם שאני צריך להעלות לשחקנים את המוטיבציה אני חושב על רוקי בלבואה. לדעתי הם צריכים להראות את רוקי 1, 2, 3 ו-4 בכל בתי הספר בעולם. זה כמו ללמוד את האלף-בית. אם אתה צופה בסרטים האלו ולא רוצה לטפס לפסגת הר, כנראה שמשהו לא בסדר איתך.

אז לילה לפני ששיחקנו מול באיירן, כינסתי את כל השחקנים במלון לשיחה קבוצתית. כל השחקנים ישבו. האורות היו כבויים. סיפרתי להם את האמת על המצב: “בפעם האחרונה שדורטמונד ניצחה במינכן, רובכם הייתם עדיין בחיתולים.” אחרי זה התחלתי להקרין כמה סצנות מרוקי 4 על המסך. הסצנה עם איוון דראגו (קלאסיקה, בעיני). דראגו רץ על ההליכון, והוא מחובר למסכי מחשב גדולים וכל המדענים חוקרים אותו. “זוכרים את זה?” אמרתי להם. “אתם רואים? באיירן מינכן זה איוון דראגו. הטובים בכל! הטכנולוגיה הכי טובה! המכונות הכי טובות! הוא בלתי ניתן לעצירה!”.

לאחר מכן רואים את רוקי מתאמן בסיביר בבקתת העץ הקטנה שלו. הוא קוצץ עצי אורן וסוחב בולי עץ בשלג ורץ לראש ההר. ואז אמרתי לבנים “אתם רואים? זה אנחנו. אנחנו רוקי! אנחנו קטנים יותר, נכון. אבל יש לנו את התשוקה! יש לנו לב של אלופים! אנחנו יכולים לעשות את הבלתי אפשרי!!!”.

המשכתי כך והלכתי הלוך-חזור. בשלב מסוים, עצרתי כדי לראות את התגובה של השחקנים. ציפיתי שיעמדו על הכיסאות שלהם, מוכנים לרוץ לפסגת ההר בסיביר, משתגעים לגמרי.

אבל כולם פשוט ישבו שם ובהו בי, חיוורים לגמרי. צרצרים, כמו שאומרים.

הם הסתכלו עליי במבט של “על מה לעזאזל מדבר האיש המשוגע הזה?”

ואז אני הבנתי – רגע, מתי רוקי 4 יצא? באיזור 1980? מתי נולדו השחקנים? לבסוף אמרתי, “חכו רגע חבר’ה, תרימו את היד אם אתם יודעים מי זה רוקי בלבואה”.

שניים הרימו את היד – סבסטיאן קל ופטריק אוומויילה. כל השאר: “לא. מצטערים, בוס.”

כל הנאום שלי – חסר משמעות! זה המשחק הכי חשוב של העונה. אולי המשחק הכי חשוב בחיים של חלק מהשחקנים. והמאמן צועק על טכנולוגיה סובייטית וסיביר בעשר הדקות האחרונות! אתם קולטים?!

הייתי צריך להתחיל את כל הנאום שלי מאפס.

אתם רואים, זה הסיפור האמיתי. זה מה שקורה בחיים. אנחנו בני אדם. לפעמים, אנחנו מביכים את עצמנו. ככה זה. אנחנו חושבים שאנחנו נותנים את הנאום הכי טוב בהיסטוריית הכדורגל, ובעצם אנחנו פשוט מדברים שטויות. אבל אנחנו קמים בבוקר למחרת ומנסים שוב.

אתם יודעים מה החלק הכי מוזר בסיפור?
אני באמת לא בטוח אם ניצחנו או הפסדנו את המשחק. אני חושב שנתתי את הנאום הזה לפני שניצחנו 3-1 ב-2011, מה שהופך את זה לסיפור הרבה יותר טוב, אבל אני לא 100% בטוח.

זה אחד מהדברים לגבי כדורגל שאנשים לא תמיד מבינים.

את התוצאות, אתה שוכח. הן כולן מתערבבות לך.

אבל את הילדים האלה, והתקופה הזו בחיים שלי, והסיפורים הקטנים האלה.. אותם אני לעולם לא אשכח.

זכיתי בפרס פיפ”א למאמן הטוב ביותר לגברים, אבל אני באמת לא אוהב לעמוד לבד על הבמה עם הגביע. כל מה שהשגתי במשחק הזה אפשרי אך ורק בזכות כל האנשים מסביבי. לא רק השחקנים שלי, אלא גם המשפחה שלי, הבנים שלי, וכל מי שהיה איתי מתחילת הדרך, כשהייתי אדם מאוד מאוד ממוצע.

בכנות, כשהייתי בן 20, אם מישהו היה בא ומספר לי על כל מה שיקרה בחיי, לא הייתי מאמין לו.

בגיל 20, חוויתי גם את הרגע שלגמרי שינה את חיי. הייתי עדיין ילד בעצמי, אבל גם הפכתי לאבא. זה לא היה התזמון המושלם, בואו נהיה כנים. שיחקתי כדורגל חובבני בערב והלכתי לאוניברסיטה ביום. כדי לשלם על הלימודים, עבדתי במחסן בו אחסנו סרטים לקולנוע, ואני לא מדבר על DVD. אז, בשנות ה-80 המאוחרות, הכול היה עוד בסרט צילום. ב-6 בבוקר המשאיות הכבדות היו מגיעות, והיינו פורקים את מכלי המתכת הענקיים. הייתי ישן 5 שעות בלילה, הולך בבוקר למחסן, ובמהלך היום הולך לשיעורים. בערב הייתי הולך לאימון, חוזר הביתה ומנסה לבלות קצת זמן עם הבן שלי. זו הייתה תקופה מאוד קשה, אבל היא לימדה אותי מה הם החיים האמיתיים.

הייתי צריך להפוך לאדם מאוד רציני בגיל מאוד צעיר. כל החברים שלי קראו לי לבוא איתם לפאב בערב, וכל עצם בגוף שלי רצתה להגיד “כן! כן! אני רוצה לבוא!” אבל כמובן שלא יכולתי כי לא חייתי יותר רק עבור עצמי. לתינוקות לא אכפת שאתה עייף ורוצה לישון עד הבוקר. כשאתה דואג לעתיד של יצור קטן שהבאת לעולם, זו דאגה אמיתית. זה קושי אמיתי. כל מה שקורה על מגרש הכדורגל הוא כלום בהשוואה לזה.

לפעמים אנשים שואלים אותי למה אני תמיד מחייך. אפילו אחרי שהפסדנו במשחק, לפעמים אני עדיין מחייך. זה בגלל שכשהבן שלי נולד, הבנתי שכדורגל זה לא חיים או מוות. אנחנו לא מצילים חיים. כדורגל לא אמור להפיץ סבל ושנאה. כדורגל אמור להיות השראה והנאה, בעיקר עבור ילדים. ראיתי מה כדור עגול קטן יכול לעשות לחיים של הרבה מהשחקנים שלי. המסעות האישיים של שחקנים כמו מוחמד סלאח, סאדיו מאנה, רוברטו פירמינו ועוד הרבה מהשחקנים שלי הם פשוט מדהימים. הקשיים שאני התמודדתי עמם כבחור צעיר בגרמניה הם כלום לעומת מה שהם היו צריכים לעבור. היו כל כך הרבה רגעים שבהם הם יכלו לוותר בקלות, אבל הם סירבו.

הם לא אלוהים. הם פשוט אף פעם לא ויתרו על החלום שלהם.

אני חושב ש-98% מהכדורגל הוא התמודדות עם כישלון ועדיין לחייך ולמצוא את ההנאה במשחק ביום שלמחרת.

למדתי מהטעויות שלי מההתחלה. אני לעולם לא אשכח את הראשונה. לקחתי את משרת המאמן במיינץ, שם שיחקתי 10 שנים. הבעיה הייתה שכל השחקנים היו חברים שלי, ופתאום למחרת הייתי הבוס שלהם. כולם עדיין קראו לי “קלופו”.

כשהייתי צריך להודיע על ההרכב של המשחק הראשון, חשבתי שהדרך הנכונה היא להגיד אישית לכל שחקן בפנים. ובכן… זו הייתה תכנית גרועה מאוד, כי במלון היו לנו חדרים זוגיים. אז, אתם יכולים לדמיין. אני הולך לחדר הראשון, פונה לשחקן אחד ואומר לו “אתה פותח מחר” ואז פונה לשני ואומר לו “לצערי אתה לא פותח מחר”. הבנתי כמה טיפשית הייתה התכנית שלי כאשר השחקן השני הסתכל לי בעיניים ואמר לי “אבל קלופו… למה?”

רוב הזמן, אין באמת תשובה. התשובה האמיתית היחידה היא “אנחנו יכולים לבחור רק 11 שחקנים”. לצערי הייתי צריך לעשות זאת עוד 8 פעמים. זה היה נורא!

זאת הייתה הפעם הראשונה מתוך הרבה פעמים שדרכתי בחרא כמאמן. מה אפשר לעשות? אתה לוקח טישו, מנקה את זה ומנסה ללמוד מזה. אם אתם עדיין לא מאמינים לי, תחשבו על זה: אפילו הניצחון הגדול ביותר שלי כמאמן נולד מאסון.

להפסיד 3-0 לברצלונה בליגת האלופות בעונה הקודמת הייתה התוצאה הכי גרועה שניתן היה לדמיין. כשהתכוננו לגומלין, הדיבור שלי לקבוצה היה מאוד ישיר. לא היה רוקי הפעם. בעיקר, דיברתי על טקטיקה. אבל גם אמרתי להם את האמת. אמרתי “אנחנו צריכים לשחק בלי שניים מהחלוצים הטובים ביותר בעולם (פירמינו וסלאח). העולם בחוץ חושב שזה בלתי אפשרי. ובוא נהיה כנים, זה כנראה בלתי אפשרי, אבל בגלל שזה אתם? בגלל שזה אתם, יש לנו סיכוי“.

באמת האמנתי בכך. לא היה מדובר ביכולת הטכנית שלהם ככדורגלנים. היה מדובר במי שהם כבני אדם, וכל הדברים שהם היו צריכים להתגבר עליהם בחיים.

הדבר היחיד שהוספתי היה: “אם ניכשל, אז שניכשל בצורה היפה ביותר.”

כמובן, זה קל בשבילי לומר את המילים האלו. אני רק הבחור שצועק מהקווים. זה הרבה יותר קשה עבור השחקנים לבצע את זה. אבל בזכות הבחורים האלה, ובזכות 54,000 איש באנפילד, עשינו את הבלתי אפשרי.

הדבר היפה בכדורגל הוא שאתה לא יכול לעשות כלום לבד. כלום, תאמינו לי.

לצערי, לא ראיתי את הרגע המדהים ביותר בהיסטוריה של ליגת האלופות. אולי זו מטאפורה טובה לחייו של מאמן כדורגל, אני לא יודע. אבל אני לגמרי פספסתי את רגע הגאונות המוחלטת של טרנט אלכסנדר-ארנולד.

ראיתי את הכדור יוצא לקרן. ראיתי את טרנט הולך כדי לבעוט. ואת שאקירי הולך אחריו.

אבל אחר כך הפניתי את הגב שלי כי התכוננו לבצע חילוף. דיברתי עם העוזר שלי, ו… אתם יודעים, יש לי עור ברווז כל פעם שאני נזכר בזה, פשוט שמעתי את הרעש. הסתובבתי למגרש וראיתי את הכדור עף לתוך הרשת.

הסתובבתי לספסל והסתכלתי על בן וודברן והוא אמר “מה קרה עכשיו?!” ואז אמרתי “אין לי מושג!”

הקהל באנפילד השתגע לגמרי. בקושי יכולתי לשמוע את העוזר שלי. והוא צעק “אז… אנחנו עדיין עושים את החילוף?”

אני לעולם לא אשכח שהוא אמר את זה, זה תמיד יהיה איתי.

אתם קולטים? 18 שנה כמאמן, מיליוני שעות שצפיתי במשחק הזה, ופספסתי את הדבר הכי חצוף שקרה אי פעם במגרש כדורגל. מאז אותו ערב, כנראה צפיתי בשער של אוריגי 500,000 פעמים. אבל במציאות, ראיתי רק את הכדור נכנס לרשת.

באותו הערב, כשהגעתי לחדר שלי, אפילו לא לגמתי מהבירה. לא הייתי צריך את זה. פשוט ישבתי עם בקבוק מים לידי, וחייכתי. זו הייתה הרגשה שאני לא יכול לתאר במילים. כשהגעתי הביתה, כל המשפחה והחברים היו באווירת מסיבה ענקית, הייתי כל כך מותש רגשית שעליתי למיטה. המוח והגוף שלי היו ריקים לגמרי.

זו הייתה השינה הכי טובה בחיי.

הרגע הטוב ביותר היה להתעורר ולהבין “זה באמת קרה. זה אמיתי.”

עבורי, כדורגל הוא הדבר היחיד שיותר מעורר השראה מקולנוע. והקסם היה אמיתי. הבסנו את דראגו. זה באמת קרה.

אני חושב על זה מאז יוני, כשהסתובבנו עם גביע האלופות ברחובות ליברפול. אין לי מילים שיכולות לתאר את האמוציות של אותו יום. היינו על האוטובוס – וכל פעם שחשבנו שהמצעד נגמר, שלא יכולים להיות יותר אנשים בליברפול, פנינו והיו שם עוד אנשים. מטורף לגמרי. לא הצלחתי להוציא את ההתרגשות של אותו היום מהראש שלי. הכדורגל נתן לי הכול בחיים. אבל אני באמת רוצה לעשות יותר כדי להעניק בחזרה לעולם. קל עבורי להגיד את זה, נכון. אבל איך אתה באמת עושה את ההבדל?

בשנה שעברה, התפעלתי משחקנים רבים כמו מאטס הומלס, חואן מאטה ועוד שהצטרפו לעמותת ה-Common Goal. העבודה שהם עושים היא מדהימה. הם תורמים 1% מהשכר שלהם כדי להעצים תכניות התנדבותיות לתמיכה בכדורגל ברחבי העולם.

הם כבר עזרו לתכניות נוער בכדורגל בדרום אפריקה, הודו, קולומביה, אנגליה, גרמניה ועוד.

זה לא רק עבור הכדורגלנים העשירים ביותר בעולם. אפילו כל הרכב נבחרת הנשים בקנדה הצטרפה למטרה. כדורגלנים הצטרפו מיפן, אוסטריה, סקוטלנד, פורטוגל, אנגליה… איך אפשר שלא להתפעל מזה? בשביל זה הכדורגל.

אני פשוט רוצה להיות חלק מזה. אז אני תורם את ה-1% שלי ומקווה שעוד ועוד אנשים בעולם הכדורגל יצטרפו אליי.

בואו נהיה כנים, חברים. אנחנו ברי מזל. זו אחריות שלנו כאנשים עם אמצעים יותר מאחרים, לתת משהו לכל הילדים בעולם שפשוט צריכים הזדמנות.

אסור לנו לשכוח איך זה היה כשלנו היו בעיות אמיתיות. הבועה שאנחנו חיים בה היא לא העולם האמיתי. אני מצטער, אבל כלום ממה שקורה בכדורגל הוא לא בעיה אמיתית. אמורה להיות למשחק הזה מטרה גדולה יותר מהכנסה וגביעים, לא?

פשוט תחשבו מה אנחנו יכולים להשיג אם נתאחד כולנו ונתרום 1% כדי לעשות שינוי חיובי בעולם. אולי אני נאיבי. אולי אני זקן משוגע שחולם בגדול.

אבל עבור מי המשחק הזה?

כולנו יודעים טוב מאוד שהמשחק הזה עבור אלו שחולמים.

מקור: https://www.theplayerstribune.com/en-us/articles/jurgen-klopp-liverpool-fc

To Top